כאלמנה , אני אמורה לשבת בבית , ולחכות לילדים שיואילו לבוא לבקר עם הנכדים ושלא תחשבו , כל הילדים שלי מאשימים אותי במותו של אביהם האהוב , כן כמה שזה נשמע מוזר, הם קידשו אותו במותו, שכחו איך הם היו יושבים מכווצים בפינת הסלון , כשהוא היה מכה אותי וצועק עליי "זונה בת זונה, מלוכלכת, כלבה " הם שכחו שהוא אף פעם לא נתן להם כסף ואישור לנסוע לטיולים של ביה"ס , הם שכחו איך הוא היה מחטיף להם בכל פעם שהם הביאו תעודה , לא משנה אם היו בה ציונים טובים או גרועים , הגיע סוף השנה והילדים הביאו תעודות , על כך הם היו צריכים לקבל מכה , סטירה , בעיטה , צביטה או ליטוף מחגורת מכנסיו. הוא היה כל כך אכזר שהוא לא חס על אף אחת מבנותיו , הוא היה מלקה אותן עם אבזם החגורה , בכדי שתישאר להן חותמת של אבא , שהן לא תשכחנה אותו חלילה. לפעמים אני מסתכלת עליהן , כשהן מתווכחות איתי , או מעליבות ומדברות אליי לא יפה , ואני רק רואה אותן , רואה את שפתותיהן מתנועעות ולא שומעת את קולן וחושבת שהן בדיוק כמוהו , כמו אבא שלהן , כאילו במותו ציווה להן את התנהגותו הרעה והמכאיבה. ואני שפיתחתי עור של פיל , בורחת למחוזות אחרים , בורחת לי "לבאק" בקנדהר , שומעת ורואה בעיני רוחי את פכפוך פלגי המים, ונושמת עמוק את ריחות הפריחה של עצי הפרי , מגלגלת את טעמם של סוכריית הוורדים על לשוני. דבר אשר גורם להן , להגביר את קולן ולצעוק עליי ביתר שאת “ בגללך אבא מת" " אף פעם לא היית אמא טובה " אל תתקרבי לילדים שלי, אל תתערבי , אל תדברי , אל תנשמי , אל.. ואל... ואל...... ישנם ימים בהם אני מוצפת בזיכרונות ורגשות , ימים בהם בא לי למות , ימים בהם אני שוכבת בחדרנו המבולגן ובוכה . מאז שהוא "הלך" אני כבר לא מסדרת את הבית , כמו שהוא היה דורש, זורקת את הבגדים שלבשתי יום אתמול על כיסא , תולה על גבי דלתות הארון קולבים עם בגדים , הנעלים שלי זרוקות מתחת למיטה .אני ישנה באמצע המיטה , מה שלא יכולתי לעשות שנים רבות , פתאום הכל שייך לי , המיטה השמיכה הכרית. היו לילות שהוא היה חוזר שיכור ואני כבר ישנה במיטה , כבר לא מחכה , הוא היה מקים אותי בצעקות ובקללות וזורק אותי לישון בסלון "כלבה לא חיכית לי?"ואני הייתי גוררת את עצמי הלומת שינה , מנסה להגן בידיי על ראשי מהמכות שהיו ניתכות עליי והולכת לסלון לשכב על הספה הצרה, ייתי שוכבת ובוכה , על מר גורלי והוא בשלו , ממשיך לגדף ולצעוק. היו לילות שהוא היה חוזר מבילויים עם נשים אחרות , מדיף ריחות של בושם זול , עדיין "רעב למגע" , נכנס לחדר , מתפשט , זורק את השמיכה מעליי , פותח את רגליי בכוח וחודר אליי ואני , אני הייתי שוכבת כמו מומיה ומרגישה מחוללת , מחוללת מחוללת , אח"כ הוא היה מסתובב ונרדם.
לכאורה אני צריכה להרגיש חופשייה , חופשייה ממנו , מהתנהגותו הבוטה , משפת הביבים שבה הוא השתמש לעיתים קרובות .חופשייה ממטלות היומיום ומהדרישות שלו : שהבית יהיה נקי ומצוחצח , כל דבר צריך להיות במקום , נעלי הבית שלו צריכות לעמוד בדום למרגלות הצד של מיטתו , האוכל חייב להיות מוכן בזמן , בטעם שלו , לפי הרצונות שלו . לכאורה אני צריכה להיות חופשייה מהכבלים אשר חנקו אותי , מהתפקידים אשר היה עליי למלא , זונה במיטה , טבחית במטבח , מנקה , שק חבטות ומאזינה קבועה , לקללות ולעלבונות. אבל אני לא , אני לא חופשייה , אני לא נושמת , עדיין הנשימה שלי רדודה, אני עדיין פוחדת , מסתכלת כל הזמן אחורה , מן הרגל שסיגלתי לעצמי , תמיד מוכנה למכה הבאה, למטח הקללות והעלבות שבאות בעקבותיה. ..................................................................................................................................... כיום בלור אישה בת 75 שנים , חייה בדירה בדרום ת"א , דירה קטנה קומה ראשונה ,על עמודים , יש לה בן גרוש אשר מתנהג כמו אביו . בקושי עובד, ישן כל היום , צועק על אימו , שואל בגסות מדוע האוכל שלה לא מספיק מלוח, מדוע הבית לא נקי , מדוע ומדוע , מחזיר את בלור אחורה לימים שהיה לה בעל רודן . ביתה הקטנה נישאה לגבר שלימים התגלה "כעקר" , כיום אחרי 15 שנים היא התרגלה לרעיון שלא יהיו לה ילדים. אחותה הגדולה , שומרת "זכר אביה " פעם בחצי שנה ,מגיעה לביקור מבלי להודיע מראש ולאחר שהיא יושבת כחצי שעה אצל אימה, היא מתחילה "להתחמם" על בלור , "אימא כל החיים האלה לא למדת להיות מסודרת ??"חבל שאבא לא פה , אחרת הייתי יכולה לבוא אליך כל שבת , עכשיו אני לא יכולה, את לא נקייה, את לא מסודרת , את לא ואת לא ....ולמה את ... ולמה ...וכך היא מקטרת , מגדפת וצועקת במשך כשעה ואז הולכת "ברוגז" עד לביקור הבא. |