אני חושבת שאפשר להבדיל בין 2 סוגים עיקריים של רווקים:

הסוג הראשון- כרגע יצא מזוגיות או סולד ממחויבות או נהנה מחיי הרווקות, המסיבות וריבוי בני/בנות הזוג לסקס. ובקיצור- רווקים שהם רווקים מרצון. אין להם רצון או צורך או חשק לזוגיות. טוב להם כרגע איפה שהם, והם לא מחפשים לצאת מהמצב בו הם נמצאים. 

הסוג השני- הרווק/ה המתוסכל/ת. אנשים הנמצאים ברווקות ומאסו בה, מחפשים זוגיות ללא הרף ולא מוצאים, יוצאים למסעות "ציד" יום וליל, אנשים שרוצים אהבה וזוגיות ומכל מיני סיבות כאלה ואחרות לא מוצאים.  

ואם בסוג זה עסקינן, נשאלת השאלה- איך בעצם קורה הדבר, שכל כך הרבה אנשים (גם גברים וגם נשים) לא רוצים להיות לבד בכל זאת מוצאים את עצמם במקום הזה? האם לא הייתם מצפים שאדם שנמצא במקום שלא טוב לו, ינסה לשנות את מצבו?

כנראה שכן. אני לא יודעת איך כולם פועלים, אבל אני בהחלט יכולה להעיד על עצמי. ברור שברגע שיש משהו שאני לא מרוצה ממנו, אני אפעל כדי לשנות אותו. אבל במה בעצם מתבטאת הפעילות שלי במקרה הזה? 

אני כבר שנתיים וחצי רווקה. אמנם שנתיים וחצי שמלאות בדייטים, סטוצים, התחלות, אכזבות וכו', אבל שנתיים וחצי בלי זוגיות.

ועכשיו יותר מתמיד, קיים בי הרצון העז לצאת מהרווקות המאוסה הזאת ולמצוא זוגיות טובה ובריאה, אבל משום מה איבדתי את היכולת.

אני יוצאת בלי סוף. אני מסתובבת במלא מקומות שיש בהם אינסוף בנים. יש לי אינסוף ידידים ומכרים בנים וחברים של חברים בנים וחברים של חברים של חברות שהם בנים. באוניברסיטה, במכון כושר, במסיבות, במסעדות, בפאבים, בפייסבוק, במסיבות בית בבאר שבע, בבארים בהרצליה, במסיבות גג בתל אביב ובכל חור שלא תרצו.

ואני אגדיל ואומר יותר מזה, בערך כל יומיים אני מחליטה שבא לי על מישהו אחר. רק לפני 3 שבועות רציתי ידיד מהרצליה, לאחרונה התחלתי לפתח משהו כלפי ידיד מהלימודים בבאר שבע (נדון בנושא בפוסט אחר- כרגע לצורך העניין נקרא לו דניאל), יש בחור במכון שממש בא לי עליו, וזה רק מה שאני מצליחה לחשוב עליו בעשר שניות של כתיבת הפוסט הזה. אני שמה עין על מישהו חדש בערך פעם בשבוע. 

ואני אגדיל עוד יותר ואומר, שכל הגברים שאני מכירה הם איכותיים, בערך בגילאים שלי, נראים טוב, באים ממשפחות טובות, מחתך אוכלוסייה טוב, לומדים, חכמים, הכל. 

ובכל זאת- כלום. 

אז למה בכל זאת זה קורה?

מצד אחד- הם לא ניגשים אליי או יוזמים משהו ומצד שני- גם אני כבר לא מסוגלת לגשת למישהו או ליזום. כאילו איבדתי את היכולת או את האמון שזה באמת יקרה. זה כמו כדור שלג הדבר הזה. כמו מן חור שחור שברגע שנכנסת אליו, כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו. פשוט לא מצליחה לעשות את זה יותר.

אני רוצה את דניאל אבל אני בטוחה שהוא לא רוצה, או לפחות לא בטוחה שהוא ירצה.

את הבחור מהמכון ראיתי עכשיו במסיבה, והדבר הכי חכם שהצלחתי להוציא מהפה היה "וי אתה מה זה מוכר לי". חח עלוב. בטח מוכר לי, אני בוהה בעיניים הכחולות שלו מקילומטרים במכון. 

אז למה תמיד אני מניחה מראש שהם לא ירצו?

או למה אני מפחדת כל כך לגלות?

יש 1000 דרכים ליזום וברור שזה קשה, אבל למה בכל זאת אני כבר לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה יותר?

האם הפחד מדחייה הוא כל כך קשה מנשוא עד כדי שיתוק?

או שבעצם בתת מודע זה איזשהו פחד מזה שלא תהיה דחייה?

אני מראש כבר לא מנסה. עוד לפני שאני מנסה אני כבר רואה איך זה יגמר. כאילו שזאת בכלל לא שאלה. כאילו אין פה בכלל איזה סיכוי. כאילו כבר עברתי את הסרט כל כך הרבה פעמים, שהסוף כבר ידוע מראש. אני רואה ומרגישה את הטרגדיה עוד לפני שהיא מגיעה בכלל. 

אז איך יוצאים מהמעגל הזה?

הרי להמשיך בגישה הפאסיבית לא יוביל אותי לשום מקום ומצד שני, הגישה הפעילה היא כבר כמעט בלתי אפשרית עבורי. כל כך קשה לי לחשוב שאני אצטרך להתמודד עם עוד דחייה/שברון לב שאני מעדיפה כבר לא לעשות כלום- או שלפחות זה מה שקורה.

אז איך לעזזאל יוצאים מזה?!