כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    מסיבת יום הולדת פינטר.

    1 תגובות   יום חמישי, 15/4/10, 07:14

    מן הראוי להקדים במשהו לפני שאני ניגש לדיון במחזה. עודד קוטלר שכבר עבר בכל התיאטראות והקים תיאטראות משלו הקים עכשיו פרויקט חדש. הוא אסף סביבו להקת שחקנים שהקימו את "עת" ( עבודת תיאטרון). קבוצת תיאטרון שמטרתה להעלות מחזות חשובים שלא מוצגים בתיאטרון הרפרטוארי. מסיבת יום הולדת הוא הראשון שבהם. עודד כבר עבר עם ליאורה בזמן האחרון, גם שיחק מולה בבנאליות של אהבה בבית ליסין וביים אותה בתיאטרון גשר בהצגה הרפר ריגן. קצת מוזר להגיד עליהם במעמדם שהם הופכים להיות זוג תיאטרלי מבטיח מאוד.

    תיאטרון גשר העמיד לרשות הקבוצה את האנגר שלו ואני יכול רק לאחל להם הצלחה גדולה מכל הלב. הן לקבוצה והן לגשר שזקוק כעת ליצירת קשר עם קהל חדש. כל מחזה יעלה כ25 פעמים בסך הכל.

    פינטר החל את הקריירה שלו כשחקן. דבר שהוסיף רבות לניסיון הכתיבה שלו. הוא יודע לאפיין היטב דמויות, לכתוב טקסטים ששחקנים אוהבים להגיד אותם, הקהל נהנה לשמוע אותם, אך בסוף מביטים אחד על השני ושואלים, על מה בעצם היה המחזה.

    שייכו את פינטר לתיאטרון האבסורד, אך מחזותיו מתנהלים בעולם ריאליסטי. אין במה חשופה ועץ. הכל נראה לעין ולפחות ההתרחשות ברורה. המניע הוא חידה שלא תמיד נפתרת. מבינים הכל חוץ ממה קורה בעצם. ובכל זאת הכל נראה אמין.

    כשהתחיל לכתוב בתחילת שנות השישים זרם הכיור והמטבח שלט במחזאות הבריטית. מסיבת יום הולדת התקבל בחוסר הבנה ומלבד מבקר אחד הרולד הובסון שניבא את גדולתו כולם קטלו אותו. לקח להם זמן לעכל ולהבין את פינטר.

    ב1965 הגיע לארץ הבמאי לאונרד שאך לביים את הרפתקה בקרקס, מחזה לילדים, בקאמרי. בשנים שעבד בישראל שאך ביים את ההצלחות הגדולות ביותר של הקאמרי, הן אמנותיות והן כלכליות.

    שאך ניהל תאטרון משלו בדרום אפריקה. הוא הכיר בכישרונו הגדול של פינטר והעלה את מחזותיו שם. שאך הביא אתו את הזכויות למחזות וביים אותם בארץ.
    מסיבת יום הולדת היה "הפינטר" הראשון שלו ושל הקהל. למרבה הפלא למרות הקושי ההצגה זכתה להצלחה והוצגה 125 פעמים.

    ההצגה מתרחשת בפנסיון דל בעיירת חוף שידע ימים יפים יותר בעברו. כעת גר שם רק אורח אחד, סטנלי המוזר. יום אחד מגיעים שני גברים, מאשימים אותו במיני האשמות, חוקרים אותו שוברים אותו ולוקחים אותו אתם. נשמע ברור מאוד, אלא שלא ברור מיהו סטנלי המציג את עצמו כפסנתרן לשעבר ופחות ברור מי שלח את שני הגברים הללו. המדינה? ארגון פשע? ואולי הם נציגי האנושות הכללית שלא מסוגלת לקבל את הסתגרותו של אחד מבניה.במי סטנלי בגד אם אכן בגד. באנושות? באנושיות? ולמה מחווה של אלימות לא צפויה שוברת אותו. למה הוא מקבל על עצמו את האשמה. אבל כבר למדנו
    מקפקא שק. מקבל עליו אשמה מטפיזית לא ברורה.

    קל להזדהות סטנלי הקפקאי. קשה לעבור אתו את הסיוט שמביאים אתם האורחים. כשאחד מהם, זה המענה הראשי מעמיד את השאלה האם המספר שמונה מאות ארבעים ושש הוא הכרחי או חשוב. ומסביב לשאלת ההכרחי והחשוב מתנהלת שיחה לא פשוטה. במה הוא אשם?

    את המחזה פותח זוג מבוגר, בעלי הפנסיון מג ( ליאורה ריבלין) ופיטי בעלה ( גדליה בסר). מג המזדקנת הדהויה והפטפטנית ופיטי שבר מכיר את כל רפרטואר המלים שלה ולמד לחיות אתה.

    סטנלי ( מיקי לאון) הדייר היחיד בפנסיון. בתחילה אפשר לחשוב לרגע שהוא בנם עד שמסתברת זרותו מוזרותו והעובדה שכנראה הוא מנהל רומן עם מג. סטנלי תימהוני נאורוטי התלוי באיזה עבר שהיה לו כפסנתרן ואולי לא היה.

    מג עורכת מסיבת יום הולדת לסטנלי, כשהוא טוען שלמעשה התאריך לא נכון, שיום ההולדת הוא רק בחודש הבא. האורחים הם כמובן זוג החוקרים הלא מובהר.
    נציגי העולם המאיים שבחוץ הם גולדברג ( דבלה גליקמן) ומק'ן (יואב הייט) המתנהגים כמו בני תרבות אך כל משפט שלהם מאיים בדרך לא ברורה על סטנלי.

    ומיד נשאלת השאלה למה גולדברג? למה התכוון פינטר כשקרא למענה הראשי בשם זה. לתוך החבורה הזו נכנסת גם לולו ( נינה קוטלר) צעירה שכן או לא נאנסת או מתרצה לגולדברג. המחזה נגמר כשגולדברג ומקן מוציאים את סטנלי המשותק מהבית. התוף השבור שקיבל מתנה ליום הולדתו, במקום פסנתר, נותר שבור. מג ופיטי אחרי רגע של זעזוע חוזרים למשפטים המוכרים שלהם. מה יש במחזה הזה שמפחיד ושובר את הלב.

    בהפקה הישנה ההיא בקאמרי שיחקה רחל מרקוס את מג, ניסן יתיר את פיטי, שמעון בר את סטנלי, יוסי גרבר את גולדברג זאב רווח את מק'ן ודליה להב את לולו.
    לא רק לאונרד שאך נבנה מההצגה הזו. זאב רווח שלמיטב זכרוני זה היה תפקידו הראשון בתאטרון הפך להיות באחת ההבטחה הגדולה של התיאטרון הישראלי. הוא עשה עוד כמה תפקידים מעניינים עד שוויתר על התיאטרון הרציני לטובת הסרטים העממיים שהשתתף בהם. איזו הבטחה שלא התממשה, כמה חבל.

    המחזה הזה תלוי לחלוטין בפרשנות שנותן לו הבמאי והצוות. דניאלה מור יצרה את התפאורה של הפנסיון הדל. צבעים מהוהים עתיקים, בדיוק כנדרש. מטבח מוסתר, חדר מגורים בו מתרחשת מרבית ההצגה ומדרגות לקומה בה מתנהלים הדברים שמאחורי הקלעים.

    לאורך שני שלישים ההצגה עובדת בצורה מרשימה ביותר. הבניית הדמויות קצב ההתרחשויות מרשים ועונה על כל ציפייה. לטעמי, בשליש האחרון קורה דבר מה לא ברור. דווקא החלק שהיה אמור להיות המזעזע, מטיל האימה האקזיסטנציאלית מטאפיזית, נשאר קצת מרוחק. אולי באשמת קוטלר שלא ידע להחליט מי הם שני המבקרים, והשאיר אותם חלקלקים גם במקומות בו הייה צריך לצאת מהם משהו מאיים אלים יותר. גם נציגי האנושות צריכים להתמלא באיזה יחס עוין מפחיד..איזה איום חד יותר שיסביר את כניעתו של סטנלי. אולי זה בגלל מיקי לאון, שהוא שחקן מצוין מול מצלמה אך דבר מה פרום אצלו בשולים על הבמה והשבר שלו לא ממש מתבהר. בזאב רווח הייתה איזו מופרעות אלימה מופנמת יואב הייט קצת דהוי מדי מכדי להיות זרוע אלימה מבצעת של כוח חיצון. לא כוח ממשי אלא חיי היום יום, ההשפעה הבלתי מורגשת שלנו אחד על השני השוברת אותנו. בכל מקרה, החלק האחרון נשאר קצת יותר מדי שרירותי. כי כך כתוב וזו התוצאה. ואולי זה מה שרצה קוטלר. להשאיר את ההצגה פתוחה לפרשנות אישית של כל צופה. ההשפעה ההרסנית של כל אחד מאתנו על האחר. הגיהינום הוא הזולת, אמר סארטר.

    דבר אחד מוכרחים להגיד על עודד קוטלר. הוא הצליח להוציא כמעט מכל שחקניו משחק נפלא. וההצגה מצליחה להתהלך בין הטקסטים המחוכמים כך שהם מגיעים לקהל בבהירות מוחלטת.

    הסצנה הראשונה היא כמעט קומית. מג ופיטי עוברים יחד את רוטינת הבוקר המוכרת שלהם. ואז הולך ונבנה המתח, עולה מפלס הבעתה והחרדה. גם אם קוטלר לא ניסה לפתור אותה לגמרי ולהציג אותה ככניעה לכוחות שחור מוכרים. הוא השאיר את המתח הלא מובהר המטפיזי החונק, ואין פתרון לשאלה מי מה למה.

    ליאורה ריבלין נפלאה מהרגע שהיא נכנסת לבמה ועד לרגע האחרון של ההצגה. כל תנועה שלה כל אינטונציה הפעם מדויקת משרתת במדויק את דמותה של ה האישה המזדקנת, הדהויה.

    גדליה בסר יוצר דמות משכנעת מאוד של בעלה של מג, איש פשוט המשתף פעולה אך לרגע כמעט ומתעורר להתנגד לזוג הפולשים, אך הוא נכנע, וחוזר להית הבעל השקט.

    דובלה גליקמן בתפקיד גולדברג מפתיע. הוא מצליח לא להזכיר ולו לרגע את הדמויות הקומיות שאנחנו מכירים אצלו. הוא אינטליגנטי רהוט ויודע משהו על כל דבר. האלימות המופנמת בו שקטה וסמויה.

    יואב הייט משחק את מכונת הביצוע. איש השרירים המבצע. בניגוד לגולדברג הוא איננו אינטליגנטי. יש בו איזו מופרעות לא מוסברת. הוא נוהג לקרוע את העיתון לרצועות ארוכות. כשזאב רווח עשה זאת הייתה בו אלימות של מופרעות מפחידה. הייט משחק את המשחק כמעט כמפגר במקצת וחסר בו איום של ממש.

    נינה קוטלר משחק את הבימבו השכונתית בחן גדול. היא מתחילה כנערה פשוטה מאוד אך בסצנה האחרונה שלה היא מגלה את כבודה האישי. נלחמת בגולדברג ודורשת התנצלות על ניצול מיני מסוג כזה או אחר.

    התפקיד הבעייתי ביותר הוא זה של סטנלי. אנחנו לא יודעים עליו שום דבר ממשי בתחילת המחזה ודמותו אינה נפתרת אלא מסתבכת לאורך המחזה. מיקי לאון קצת יותר מדי "משחק" את הדמות הלא נהירה גם לו שלא באשמתו, אך אישיותו הבימתית עוזרת לו לעבור את ההצגה בצורה מעוררת כבוד.

    כאמור ההצגה תוצג מספר מועט של פעמים בהאנגר של גשר. שהוא יותר אולמון מאולם.

    מחזה מצוין וביצוע טוב מאוד ברובו, מה עוד צריך.כל מי שתיאטרון טוב וחשוב שאיננו בידורי מדבר אליו, כדאי שילך לראות

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/4/10 19:56:

      תודה רבה. אשמח לשמוע בעצתך.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין