החברה הכי טובה שלי גילתה הבוקר שהיא בהריון.

"החברה הכי טובה שלי". גם המונח הזה כבר לא ממש שווה אותו דבר מאז שהכל השתנה.

יש לה בן, בגיל של פיצי, גדול ממנה ב6 שבועות. גדול ממנה בכשלושים ס"מ. רץ כבר מזמן. אז כן, גם המונח "חברות הכי טובות" הוא כבר לא זה. כי איך אפשר באמת להזדהות עם מי שהכל אצלו דבש.

זה גרם לי לבכות, הבשורה. אני מתביישת בעצמי.

זה לא שרע לי שטוב לה. אני אוהבת אותה, אני באמת שמחה שטוב לה. אבל זו כמו מן מראה מעוותת כזו של המציאות שלנו. מה שקורה אצלה, זו המראה של מה היה קורה אם. מה היה קורה אם הכל היה בסדר. אם הכל היה בסדר גם אני הייתי שוב בהריון בערך עכשיו. אם הכל היה בסדר גם אני הייתי רצה אחרי הילדה שלי כל היום ולוקחת אותה לפעילויות ומתפעלת כל יום כמה היא סקרנית ומפותחת.

לפעמים כשאני שומעת מישהו כל כך שמח, כל כך קליל, מרחף מאושר, זה צובט לי. זה צובט לי כי אני קולטת שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי את התחושה הזו, הקלילה, את האושר הזה, הפשוט, שאין לו "אבל" בסופו. אושר שלא צריך לעמוד על קצות האצבעות כדי להסתיר את העצב שעומד מאחוריו. אני מפחדת שלעולם לא ארגיש ככה שוב.

אז אני מצטערת חברה שלי, אני מצטערת שאני לא יכולה לשמוח בשבילך כמו שהייתי רוצה, אני מצטערת בשבילי ובשבילך ובשביל החברות שלנו.

אני מצטערת שנתתי לקושי שלי להפוך אותי לבנאדם עצוב ולא מפרגן. אני מצטערת שגיליתי את הפן המכוער הזה שבי, את הקנאה.

הרבה דברים יכולתי להגיד על עצמי, תמיד. אני חזקה בביקורת עצמית ובהסתכלות מפוקחת. אבל קנאית אף פעם לא הייתי. באמת. בגילאים צעירים יותר תמיד הייתי "החמודה", "המצחיקה", "הידידה". תמיד לכולן היה חבר ולי לא. תמיד כולן היו כוסיות ולי עוד לא היה ציצי. היה לי במה לקנא, אבל אף פעם לא קינאתי. עד עכשיו. אני שונאת את זה ואני מתביישת. זו הרגשה נוראית.

השבוע קיבלנו תוצאות של בדיקות הדם שעשו לפיצי לקראת הביקור במכון האנדוקריני. יש בעיה בתפקודי הכבד. לא ברור מה, כנראה משהו לא רציני, כי הערכים אמנם גבוהים מהנורמה, אבל לא בטירוף. אז צריך לעשות שוב בדיקת דם וגם אולטרסאונד של הבטן.

נמאס לי. כל כך נמאס. נמאס לי בגדול. למה זה לא מפסיק?

כמה עוד אפשר להתעלל בילדה הזאת? אין שבוע בלי רופא, בדיקה, זריקה, חיסון, דקירה, צילום, אולטרסאונד, ייעוץ, מישוש, פיזיותרפיה, הערכה, בחינה או מדידה.

נמאס לי!!! אני רוצה לצרוח ואני רוצה לברוח ואני רוצה לקחת אותה איתי ולהעלם ולשכוח שיש ילדים אחרים בעולם שנראים אחרת.

למה היא לא גדלה? למה היא לא גדלה????? למה היא לא בסדר? למה? למה? למה? אני לא מבינה, אני לא מבינה למה זה קורה לה ומה עוד הולך לקרות ואני פשוט לא רוצה יותר. אני רוצה הפסקה. אני מתחננת בפני אלוהים שיעזור לה אבל הוא לא עוזר. אני לא יודעת מאיפה להוציא את הפתרון. אני מחפשת ולא מוצאת.