Union Square

הילדה שתהיה לי 

כבר מסמנת בישבנה 

את מקומה על ירכיי.

אנחנו שקטות בעובי האדמה.

מעלינו, ממקום רחוק, 

בוקעת מוזיקה, 

ואור ניתך כמו סאונד

כשטום וייטס שר על אליס

בקול הוויסקי שלו, 

הילדה נשענת עלי וכולה היא,

ברורה כמו געגוע, 

חמקנית כמו העכשו,

רגליה דקות, כבר משתלשלות

אל עבר המקום אליו תלך ממני 

או תילקח, בזיכרוני ניוותר כך: 

טום ואליס והילדה ואני 

מחכים בתחנה 

אולי תעבור רכבת

לקחת אותנו לאן. 

ענת לוין