בדרך כלל ממעטת להתעסק בכאבים לאומיים,

מפחד הכאב.

אבל כמה מילים של עמוס קינן  מהספר "שושנת יריחו"

מאת מי שאוהב את הארץ כעצמו ובשרו.

אין להעתיק  על כן אסכם בקצרה.

הנה הם הולכים בשורה ארוכה אל המוות.

ולא נכון הוא שאינם יודעים שאל המוות הם הולכים.

יש בהם היודעים.

הם אינם בוכים זועקים או מתמרדים,

הם אפילו אינם מניחים מידיהם את המזוודה הכבדה.

כך, עם המעט שמסמל את תמצית היש, הם צועדים.

זה מצעד המחאה הכביר ביותר והנורא ביותר שידעה האנושות.

זה מצעד העליונות של האדם שנברא בצלם אלוהים-

על העולם שנברא בצלם האדם.

בעולם שלפני השואה אפשר היה להתמרד,

מפני שהעולם שלפני השואה היה משחק,

ושלטו בו חוקי המשחק.

גם אם העולם אינו מושלם אלא גרוע,

הוא  עדיין הטוב בעולמות האפשריים.

יש בו משמעות. גם אם נעלמת מעיננו.

כאן בשיירה האינסופית, נפלה אשלית המשחק

זו הפעם הראשונה בתולדות האנושות,

עומד אדם מול העולם האמיתי, כפי שהוא.

ואין עולם אחר.

משמע, אין טעם להתמרד ולהינצל,

או להשאר ולהלחם, לפחות כדי לקחת עמך, כמה מאלה העומדים להורגך.

האנשים המובלים למוות משאירים אותו לאלה הראויים לו.

ישארו בו ,ישחקו את משחקי הכוח.

אך מי שנשאר בגהנום הוא התליין.

הקורבן נחלץ מהגהנום.

אלה ההולכים למות יודעים ברגע של הארה,

שזה העולם!!!! ואין טעם להשאר בו.

וזה היה המרד הגדול ביותר שמרדה אי פעם האנושות.

על כן הם נפרדים מאיתנו,

ללא זעקה ובכי

בעצם הם לא נפרדים מאיתנו,

הם השאירו אותנו................