כואב, החושך המזדיין הזה, דירה חדשה ולא מוכרת, ספרתי מדרגה אחת פחות מדי והנה אני כאן על הרצפה. הנקישה בתחתית, הזו, הפיזית מציתה בי תחושה איומה, כל המצבור של התחושות של שלשת החודשים האחרונים, העזיבה, עורכת הדין, הפרידה, הילדים, ההורים, האכזבה, הריקנות ואני שוכב כאן על הרצפה ומתנשף בלי בכי ובלי יכולת להפסיק.
הכאב הזה בראש, היית מאמץ אותו לתמיד רק שיפסיק את הכאב הזה והפחד הזה בלב, הספקות, אולי עשיתי טעות, אולי הייתי צריך להמשיך את השיגרה הריקה, אולי ההתעקשות שלי על הצורך לאהוב ולהיות נאהב היא מיותרת, אולי זה הכל שקר אחד גדול. איך אמשיך מכאן ולאן, איך אחזיק מעמד לעבור את נקודת השפל הזו.
מרגיש כל כך לבד עכשיו, אפילו כאלה שחיממו לי את הלב ועודדו בעבר לא יכולים לעזור כבר.
יושב כאן, וכותב, מקווה שהמילים יעזרו להפיג את חוסר היכולת לנשום את התחושה שכל חיי קורסים עכשיו, את התחושה שאין אף אחד שיתמוך בי עכשיו.
עד הרגע הזה של נקישת הגולגולת, הצלחתי להתנהל כאילו זה לא נוגע בי, פגישות, אופק עסקי, פרוייקטים משותפים, קפה וחיוכים ועכשיו, עכשיו אני לא יודע איך להמשיך.
יש לי בליטה שמתחילה להתפתח בראש, הולך למצא קצת קרח להניח על הראש ועל הלב.
(או אולי איזה חצי בקבוק גלנמורנג'י פורט פיניש)
|