עוד אני בוחש את הקפה של הבוקר והנה המזכירה מופיעה במטבחון ובידה שיחת טלפון בהולה עבורי. "עובד, אני צריך עזרה דחופה" נשמע קולו של מנהל המחלקה מעברו השני של הקו "נתקעתי בפקק אימתני ואין מצב שאני מגיע למשרד עד 9 וחצי".

"אין בעיה" אני מרגיע אותו "עדיין לא שתיתי את הקפה. אני אחכה לך."

"מה קפה?! תשמע, יש לי פגישה חשובה עם איזה לקוח פוטנציאלי. אני לא יכול לדחות אותו, כבר הברזתי לא פעמיים."

"אז? מה זה קשור אלי?"

"לא קשור, פשוט תפגש איתו."

"ו...?"

"זהו. אל תציג לו שום דבר ואל תציע לו שום דבר."

"לא להציג לו את החברה?" אני שואל.

"אתה מכיר את החברה?! אתה כאן רק שבוע?"

"אולי תיקח מישהו אחר..." אני מנסה להתחמק.

"כולם עסוקים."

"להציע לו משהו?"

"שום כלום. שלא תתחייב לו על כלום, רק תפגש איתו, אתה מבין אותי?!"

"בשביל מה?!"

 "בשביל לקבוע פגישה נוספת".

"אז בוא נקבע כבר עכשיו את הפגישה הנוספת."

"שלא תעז" הוא מאיים עלי "אמרתי לך, כבר הברזתי לו פעמיים."

"אז....מה.... איך...."

הקו ניתק ומאחורי עומד המזכירה. ביד אחת היא לוקחת ממני את הטלפון וביד השניה היא מציגה לי את מר וולף.

אנחנו יושבים זה מול זה בחדר הישיבות. "אז למה כדאי לי לעבוד דווקא איתם?" יורה אלי מר וולף על ההתחלה.

"שתית כבר קפה הבוקר?" אני שואל אותו.

"שתיתי. רציתי לדעת מה בעצם יש לכם להציע?"

"האמת לא הרבה, או טורקי או נס, מכונת האספרסו בתיקון."

"אני מתכוון למחירים. שמעתי שהם די גבוהים ביחס למקובל"

"מקובל להגיש כאן את הקפה עם בסקוויט קטן בצד, אני אבדוק אם לא נגמר"

"בוא נאמר ככה" הוא מקשיח את דיבורו "אני לא נולדתי אתמול ואני לא מוכן לשלם כל מחיר."

"בעניין הזה אנחנו תמימי דעים לחלוטין! הבסקוויטים שאנחנו רוכשים כאן הם רק מהסוג הזול ביותר. ממילא טובלים אותם בתוך התה או הקפה והם מאבדים את הטעם".

"תוכל להראות לי כמה דברים טובים שביצעתם בעבר?" הוא מנסה לתקוף מזווית חדשה.

"מובן שאני יכול" אני מרגיע אותו "אבל למה להתעסק עם דברים טובים מהעבר, כשאפשר להזמין כמה דברים טובים שנאפו היום בבוקר בקונדיטוריה כאן למטה?"

"זו העבודה שאני צריך, אתם מסוגלים לבצע אותה?" הוא שואל.

"אני לא יכול להתחייב" אני משיב למר וולף כפי שהתבקשתי.

"והנחות על המחירון אני אקבל" הוא מנסה.

"לא יודע. לא יכול להציע לך הנחות"

אני מזהה סימני לחץ קלים על פניו. אני מזדרז להזמין לו שתייה חמה ומאפים מהקונדיטוריה למטה.

כעבור שעה וחצי, מגיע סוף-סוף מנהל המחלקה הפקוק. "נו,איך היה?" הוא מתעניין "הוא הסכים לקבוע פגישה נוספת?"

"לצערי לא" אני מתוודה בעצב "נראה לי שהוא לא כל כך הבין אותי. בשלב מסוים הוא פשוט אמר לי 'אוקי שברת אותי' הוציא נייר ומילא לנו הזמנת עבודה."