משיכת קולמוס
רחלי - המשך קורות, פרק ג'
התקרבנו עוד פסע ואז ראינו , ראינו את המחזה.
רבוע גדול של רחבה מוקפת מכל ארבעת עבריה בשתי שורות של כסאות גלגלים עליהם ישובים דיירי המקום -ראשים שמוטים, עיניים מזוגגות, פה מגיר ריר... והמקום כולו מקושט בשרשרות דגלי כחול לבן. באמצע הרחבה, כן, באמצע ממש, היא עמדה ושרה, כולה חיוך אחד גדול, מלווה עצמה במחיאות כפיים וכל זאת לצלילי המתנדבת שהגיעה לשם עם רמקול ומערכת הגברה.
"האמיני יום יבוא....".
היא אפילו לא שמה לב שהיא היחידה ששרה - היחידה מבין כל הדיירים שם שמסוגלת בכלל לשיר. ואז היא קלטה אותנו "הנה הן באו!" "בואו בואו, תשירו" והיא ממשיכה, קורנת כולה כשפניה מכוונות אלינו והיא שרה "האמיני יום יבוא.....
ואני, אני מתקרבת לרחבה ומוצאת עצמי שרה ומוחאת כפיים והדם עולה לי לרקות, ואני לא מאמינה שאני בכלל מסוגלת ומזוית עיני רואה גם איך שהדם שלהן עולה גם הוא לרקותיהן תוך שהן מתקרבות ושרות ומוחאות כפיים ואני גמורה מהחזיון הזה ומעצמי ומהכל ובכלל, ואז, לרגע קט היא קלטה ת'פלצות שאחזה בנו ובאחת השתתקה.
חיפשה לצאת מהמעגל הכי מהר שאפשר ולהגיע אלינו. נבוכה, מבולבלת, כמעט מאבדת עשתונות. חיבקה, נישקה אותנו, חייכה קצת "אנחנו עושים חזרות ליום העצמאות" סיפרה לנו, אבל עיניה תרו אחר הזמרת, אחר הרחבה.
לא עברה דקה והיא בקשה לחפש דרך לחזור לשם, הכי מהר שאפשר ולהגיע לרחבה. לשיר לפני כל הקהל שלה, לפני האנשים שלה, החברים שלה, סביבתה הטבעית.......
שם המקום שלה.
מקומה כבר לא איתנו.
רחלי, בעולם אחר.
ואנחנו, אנחנו רק רוח רעה שבאה להזכיר לה עולמות שנטשו אותה, עולמות אותם היא לא רוצה לזכור.
והיא, והיא שרה לנו..האמיני יום יבוא
איך בדיוק השיר הזה איך בדיוק הגענו
איזה תיזמון שטני. הקישור לפרקים א' ו-ב' |
תגובות אחרונות
-
הנץ דואה
בתגובה על רִיק ואימה
-
גלי?פטר
בתגובה על - - - - -
-
פלג קטנה
בתגובה על צ'יקיטיטה - לאחותי הקטנה
-
טומי טומי
בתגובה על The lonely shepherd
-
שיחה עם עצמי
בתגובה על אם החתן
-
יוסיפור
בתגובה על קראו לזה חלה
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כשאמצא את המילים אולי אגיב.
איש,
עליך נכתב השיר
הייה לי חבר, הייה לי אח.
תודה חבר.
תודה אח.
אני קורא את המציאות ההזויה ותוך כדי קריאה אני מרגיש שאני שם. לא מול המקלדת אלא שם, ממש שם. המילים הם החוסים. השורות הנכתבות הם שורות הכסאות. נקישות המקשים הן מחיאות הכפיים החלושות. רוצה להתנתק לחזור למציאות. לא יכול. דבוק למקומי. קשה לי לראות בבהירות את בני האדם הישובים שם. דוק לח מקשה את הראות.
תארת כל כך אמיתי כל כך מדויק. אני מכיר את זה אימי הייתה שם. בכזה שם. אבל אימי הייתה אמא. אמא בוגרת. לא אחות. אחות צעירה.
עצוב. כואב. אבל לנו. לא להם. אנחנו מודעים. הם לא. לנו קשה. להם? אולי לא. אולי הם לא יודעים? וכשלא יודעים לא כואב.
כן...ממש..
היום של ההשלמה אולי.
האמיני
יום יבוא
ותיכף גם הדמעות תתייבשנה.
זהו, שאני עדייין לא מסוגלת לקלוט את זה למרות שכולם אומרים לנו את זה ואנחנו יודעות את זה.
אנחנו בהליך מתמשך של אבל על המת- החי.
אתמול העזנו לומר לעצמנו את זה בקול.
איבדנו את רחלי.
אבל כן נפל לי האסימון שאנחנו בעצם, בביקורים שלנו, מזעזעות אותה, את העולם שלה.
חשבתי שעדיף שלא נלך.
איזה באלאגן.
אכן, לא תמו המבחנים האיוביים האלה.....
כן, אנחנו יכולים להיות גם בתוך הסיטוציה וגם מחוצה לה. קוראים לזה מודעות. השניות שהיית בפנים, בתוך המעגל עם רחלי הן שניות של חסד בשבילה ובעיקר בשבילך. את לא יודעת כמה אור הבאת לה באותם רגעים.
וכמו שכתבת נכון. יש אושר גם בתוך חוסר השלמות. זה העולם שלה. היומיום שלה החווייתי. מי אמר שרע לה שם? מי אמר שהיא לא שלמה שם ומושלמת, בדרכה? מי קבע את אמות המידה לאושר? היא מוגנת שם וזה חשוב כל כך. עד כדי כך שהיא מרשה לעצמה להשיל את הביקורת העצמית [שהורגת אותנו לפעמים] ולשיר בלי לעשות פאקינג חשבון - לאיש.
היא מאושרת ושלמה בדרכה. ברגע שתביני זאת, תהיי מאושרת ושלמה גם בשבילך וגם בשבילה.
שקדייה....
איך שאת מלווה אותי בכל המוצאות אותי עם רחלי....
אני הייתי בטוחה שהפעם אני מועברת משם הישר לטיפול נמרץ.
הייתי שני אנשים
השתגעתי איך שהכל עבר לי שביב של שניה
יצאתי מעצמי ואני רואה עצמי שרה ומוחאת כפיים כשאני, אני מתההההההה בפנים. הייתי בטוחה שהתקף לב זה עניין של שניות.
ממה אנחנו עשויים? משני אנשים? אני ועצמי?
תודה שקדיונת.
תודה.
את מדהימה ורגישה, ותמסרי לרחלי שלא תפסיק להאמין לעולם ושלא תפסיק לשיר לעולם.
האמיני יום יבוא - כמה מצמרר ונוגע ללב.
נשיקה וחיבוק לך על שאת עומדת במבחנים האלו ללא לאות.