0
התקרבנו עוד פסע ואז ראינו , ראינו את המחזה.
רבוע גדול של רחבה מוקפת מכל ארבעת עבריה בשתי שורות של כסאות גלגלים עליהם ישובים דיירי המקום -ראשים שמוטים, עיניים מזוגגות, פה מגיר ריר... והמקום כולו מקושט בשרשרות דגלי כחול לבן. באמצע הרחבה, כן, באמצע ממש, היא עמדה ושרה, כולה חיוך אחד גדול, מלווה עצמה במחיאות כפיים וכל זאת לצלילי המתנדבת שהגיעה לשם עם רמקול ומערכת הגברה.
"האמיני יום יבוא....".
היא אפילו לא שמה לב שהיא היחידה ששרה - היחידה מבין כל הדיירים שם שמסוגלת בכלל לשיר. ואז היא קלטה אותנו "הנה הן באו!" "בואו בואו, תשירו" והיא ממשיכה, קורנת כולה כשפניה מכוונות אלינו והיא שרה "האמיני יום יבוא.....
ואני, אני מתקרבת לרחבה ומוצאת עצמי שרה ומוחאת כפיים והדם עולה לי לרקות, ואני לא מאמינה שאני בכלל מסוגלת ומזוית עיני רואה גם איך שהדם שלהן עולה גם הוא לרקותיהן תוך שהן מתקרבות ושרות ומוחאות כפיים ואני גמורה מהחזיון הזה ומעצמי ומהכל ובכלל, ואז, לרגע קט היא קלטה ת'פלצות שאחזה בנו ובאחת השתתקה.
חיפשה לצאת מהמעגל הכי מהר שאפשר ולהגיע אלינו. נבוכה, מבולבלת, כמעט מאבדת עשתונות. חיבקה, נישקה אותנו, חייכה קצת "אנחנו עושים חזרות ליום העצמאות" סיפרה לנו, אבל עיניה תרו אחר הזמרת, אחר הרחבה.
לא עברה דקה והיא בקשה לחפש דרך לחזור לשם, הכי מהר שאפשר ולהגיע לרחבה. לשיר לפני כל הקהל שלה, לפני האנשים שלה, החברים שלה, סביבתה הטבעית.......
שם המקום שלה.
מקומה כבר לא איתנו.
רחלי, בעולם אחר.
ואנחנו, אנחנו רק רוח רעה שבאה להזכיר לה עולמות שנטשו אותה, עולמות אותם היא לא רוצה לזכור.
והיא, והיא שרה לנו..האמיני יום יבוא
איך בדיוק השיר הזה איך בדיוק הגענו
איזה תיזמון שטני. הקישור לפרקים א' ו-ב' |