תמר פייקס שלחה מייל עם ההזמנה הזו (בלי בן גוריון). הנה השלמה להזמנה וקצת רקע. נדמה לי שמי שקצת יקרא, יבין מיד שאם תמר עומדת על הראש- יש לה סיבה טובה. אולי לכולנו.
בשלושת החודשים האחרונים התאמנו לקראת טקס עמידת ראש ביום הזיכרון. נפגשנו אחת לכמה שבועות כדי להתאמן ולהתרגל לרעיון. שיעור אחרון יתקיים ביום ששי הקרוב בשעה 2:00 בצהריים במקום האירוע, בגיא בן הינום בדשא שמתחת לסינמטק. גם מי שלא למד מוזמן, וגם מי שכלל אינו יכול או רוצה לעמוד על הראש מוזמן לבוא ולהשתתף
רקע הנה שוב בקצרה ההסבר על הטקס. אני אמנית רב תחומית, נולדתי בירושלים ב 1967, העיר בה אני חיה עד היום. השכול והזיכרון מהווים מרכיבים מהותיים בחיי וביצירתי. אבי, סא"ל מיכאל פייקס,נהרג בקרב על אבו טור בירושלים, שני אחיי ואחותי מתו כל אחד בדרך שונה - מלחמה, תאונה ומחלה.
הייתי רוצה שיהיה יום זיכרון אחד שיוכל להכיל את כאב האובדן על כל האנשים האהובים שאיבדתי ואיבדו אחרים. יום הזיכרון במתכונתו הנוכחית מרחיק אותי מהמתים.
אני מאמינה שחוויית האובדן היא חוויה יסודית ומעצבת, שיכולה להיות שביל מקרב לדו שיח בין אנשים השייכים לקבוצות אתניות שונות. אני מציעה טקס שבו יוזמנו להשתתף כל מי שמעוניין לזכור ביחד את מתיו; אלו שמתו בשיבה טובה ואלו שמתו טרם זמנם, ערבים ויהודים. לטקס מוזמנים אלו שרוצים לזכור את המתים, שמבקשים לתת למוות וחוויות האובדן להיות גשר בין אנשים.
עמידה על הראש אינה עניין פשוט. יש צורך לשנות את מרכז הכובד הטבעי, יש צורך בריכוז והתכוונות. במהלך העמידה מתהווה נקודת מבט חדשה על מציאות ישנה, שראשיתה מהאדמה והמשכה בשמים. הקושי הפיזי נותן משמעות אחרת לזמן, זמן שבו כל שנייה נספרת.
להתראות ותודה תמר פייקס
|