רשימה 9 מאת ד"ר רבקה נרדי, 15.04.2010
אספר לכם שני סיפורים, לכאורה לא קשורים זה בזה. האחד מספר על גבר שנהג לבגוד באשתו ולעתים גם להכותה. סבלה האישה סבל רב והתביישה שכך קורה לה. חשבה שאולי אם תסתיר את בושתה מעיני הבריות ייטב. לאחר שנים של מצוקה ומועקה שרק הלכו וגברו לא יכלה יותר להכיל את סבלה ואזרה עוז בנפשה וספרה לחברתה הטובה את סודה השמור ביותר. אך לא עבר זמן רב וגילה הגבר שסודם התגלה. הלך והודיע לאשתו שבשל כך יעזוב אותה לצמיתות. אשתו התמימה וההמומה הציעה תיקון, רצתה שיחות ייעוץ, התחננה על נפשה שלא יעזבנה – במה פשעה? שאלה מבוהלת. בסך הכול רצתה לפרוק את כאבה בפני חברה. אך הוא בשלו – לא ולא. "אם לא היית מספרת הייתי נשאר. בגלל שספרת אני עוזב". ועזב.
הסיפור השני מספר על עובד מסור המכהן בתפקיד די בכיר במוסד ממשלתי. העובד גילה מעשי שחיתות המתרחשים במחלקה בה הוא עובד. חוש הצדק המפעם בו לא נתן לו מנוח. חשב האיש – 'מה אני עושה עם המידע הרגיש הזה? לספר או לא לספר? למי לספר? ואם אספר האם אפוטר מעבודתי בשל כך? שמעתי שכך נהוג במקומותינו', חשב במרירות. לילות רבים לא עצם עין. חשב וחשב ולבסוף החליט להעביר את המידע הרגיש לעיתונאי שכתיבתו העיתונאית מבוססת על תחקירים סביב מעשי שחיתות. הלך וסיפר. נודע הדבר למעסיקיו, הואשם האיש בחומרה בהדלפת חומרים חסויים ובבגידה באמון.
בשני הסיפורים הללו, למרות שהאחד מתרחש בספירה הפרטית והשני בספירה הציבורית, נראה שהקודים המובילים את בעל/בעלי ההחלטות – להעניש את מי שחשף את העוולות, הוא קוד הכוח. קוד הכוח לא חדש בחברה האנושית, נהפוך הוא, הוא אולי אחד העתיקים, הראשוניים והבסיסיים ביותר בחוויה האנושית. הוא מתורגם למערכת שלימה של אמונות והתנהגויות "היושבות" על תגובותינו האנושיות האוטומאטיות - "לתקוף" או "לברוח" במצבי סכנה. סכנה הוא מושג פתלתל בחברה האנושית המודרנית, שהרי אין מדובר היום בהתקפת חיות טרף ביער עבות אלא באיום פסיכולוגי-קיומי הנחווה מתוך תמונת עולמו של האדם/המוסד/החברה המאוימים. קוד הכוח מצווה עליהם להסיר מהדרך ובמהירות כל אדם וכל דבר המאיים חשיפה של עוול שהוא/הם האחראים על גרימתו. הם חייבים לעשות זאת שכן חשיפת העוול שהם אחראים לו מאיימת על המשך קיומם. השאלה המתבקשת כאן – איך ולמה מתקיים, אולי מאז היות האדם בחברה אנושית אותו היגיון עקום המצדיק, בעיניו של גורם העוול את המשך גרימתו?
השראה לתשובתי קבלתי גם מספרה של קתרין סטוקט, "העזרה" (תורגם מאנגלית על ידי נורית לוינסון), (הוצאת מודן 2009), המספר איך זה להיות עוזרת שחורה במיסיסיפי בשנות הששים הסוערות – ימים של מאבק למען שוויון זכויות, ימים שבהם חייהם של אנשים שחורים היו שווים פחות מחייו של כלב חוצות. האנשים הלבנים הנאורים ביותר לא חשבו שיש פגם בהפרדת הגזעים, כפי שכמה דורות קודם איש ואישה לא הרהרו ולא הטילו ספק בעבדות של השחורים כאורח חיים נורמטיבי. איך? למה? האם עד כדי כך בני אדם עיוורים לעוול? אכן כן, להוציא מעטים שרואים. אך אוי לאותם מעטים אם יעזו לחשוף את מחשבותיהם. כל הסדר החברתי בסכנה. כך היה בין שחורים ולבנים, כך בין נשים וגברים, כך בין כובשים ונכבשים. מי שמעמדו עליון בחברה קובע את הקודים לפיהם חברה שלימה תנהג. אם אדם או חברה נמצאים בעמדת שליטה מספיק זמן הם מאמינים באמונה שלימה שכך "טבעי", כך נכון, זהו סדר הדברים בחברה מתוקנת. וכל השאר מפנימים. וככל שהעוולות יתגברו וככל שהקבוצות המוחלשות בחברה נאנקות יותר תחת עול הקיפוח כך יותר ויותר אנשים בתוכה חשים אוזלת יד, חוסר אונים, השלמה שקטה עם עוול. וככל שקטנה האמונה ביכולת לשנות כך מופנמת יותר ויותר ההשלמה עם עוול. (ראו מחקר מרתק על קבוצת נשים המצדיקות קיפוח המופנה כלפיהן על ידי בני זוגן בספרי "זוגיות בסערה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003). ועם זאת, תמיד יימצאו המעטים והמעטות האמיצים והאמיצות, המורדים בסדר החברתי המושתת על כוח. הם אלו המסמנים את הדרך לחופש ולצדק. ולכן חשוב שנאמין ביכולתנו לשנות, חשוב שנלמד לזהות את קוד הכוח כפי שהוא בא לביטוי ערמומי וחמקמק בשיח היומיומי הכמעט טריוויאלי.
בשורות הבאות אדגים את קוד הכוח כפי שהוא מתקיים באותה דינמיקה פסיכולוגית הן בספירה הפרטית והן בציבורית. בחרתי בשני מצבים אנושיים המייצגים והמייצרים פוטנציאל ליחסי כוח: גבר-אישה וכובש נכבש. דוגמאות אלו שאולות מהרצאה שנשאתי יחד עם שותפי ובן זוגי ד"ר חן נרדי ב25 במאי 2002 באימק"א ירושליים. הנה הן:
להמשך הקריאה: http://www.dialog-nardi.co.il/Articles/Item.asp?Articles_ID=108&Articles_TypeID=15&MMID=0&DocID=0
|