*שוחררתי לתמיד מהמילואים ואני לא ממש מרוצה מזה, רוצים לדעת למה?
השבוע שוחררתי לצמיתות משירות מילואים.לכאורה,הגשמתי מוקדם חלום של כל צעיר תל אביבי (ואני בטוח שגם כמה קיבוצניקים כרסתנים), בסביבות השלושים לחייו שרוצה לבדוק האם אפשר להתקדם בחיים האלו. שלום למערכת הגיוס האוטומאטית המעצבנת שלוקחת אותך באמצע השאיפות הגדולות של העיר הגדולה לעמוד ליד בוטקה שצמודה לחמור, עץ זית, ואיש עם כיפה. במכתב שהגיע לבית הורי ( כתובתם הרי שמורה אצלם למקרי חירום איומים), התבשרתי ש"עקב צמצום כוחות המילואים", אני צריך להגיע ולקבל את פנקס השחרור המפורסם. וככה, לאחר שבע שנים בלבד כמילואימניק בהן השתייכתי בגאווה ליחידת "מאגר המילואים", לשם התגלגלתי לאחר שהפרופיל הקרבי שלי קוצץ עקב בעיה רפואית, פתאום אני מבין שהסתיימה לה תקופה. זה לא שעשיתי כל כך הרבה ימי מילואים בשבע השנים האחרונות, את האמת, כמעט שלא עשיתי יום אחד, אבל ההרגשה שתמיד יכולים להקפיץ אותך בלילה במצב חירום נתנה לי את ההרגשה שלמרות שאני לא בקו הראשון, כשיצטרכו אותי, לכל משימה, אני שם. בכל מקרה, זה תמיד התירוץ שאני נותן לכל מי ששואל למה הנעליים הצבאיות האדומות עדיין בארון (לא מחזיר! מוכן למט"ש) כל השבוע חשבתי על עתידי. למרות כל התל אביב בחיים שלי, חשבתי לנסות להתנדב ליחידה בה אוכל לתרום באמת בדברים שאני טוב בהם. חשבתי על יחידת ההסברה של צה"ל, לנסות ולהסביר לעיתונאים הזרים שאנחנו לא כאלו גרועים כמו שחושבים. בסוף החלטתי ללכת על זה. במכתב גם כתבו שאם אני רוצה להתנדב אני צריך להתקשר לאיזה מספר, לאחר מספר ניסיונות בהם נשארתי מיותם ממענה, אמרתי שאגיד בגאווה במעמד השחרור שאני לא מותר כל כך מהר. במכתב ביקשו שאתקשר לתאם את הגעתי לקבל את הפנקס. אז קבעתי. באותו בוקר קמתי מוקדם ונסעתי לבקו"ם. חבר טוב אמר לי שהם ביקשו שאתאם את הגעתי כיוון שבצבא יש איזשהו נוהל שכל חייל שמשתחרר ממילואים מקבל איזו מילה טובה וופלה מהקצין האחראי, "אבל בגלל שהפכת לג'ובניק מסריח, צה"ל מתאם כמה לוזרים כמוך מראש, אוסף אותם ביחד ועושה להם כבוד אחרון, שבמקרה שלך ושל החברים שלך כבר אבד מזמן ", אמר לי אותו חבר ששומר חודש בשנה על החמור, בכל זאת,התלבשתי יפה. כשנכנסתי שאלה אותי הקצינה האם אני מרגיש טוב. היה חם באותו יום, הזעתי וגם התרגשתי. היא כנראה לא כל כך. או שהמזגן במשרד קצת בלבל אותה. נתתי לה תעודת זהות ואמרתי כנראה בפעם האחרונה את מספר החוגר שלי (איך תמיד זוכרים אותו?), לאחר שהפרטים אומתו במחשב הגישה לי הקצינה את הפנקס וכבר אכזבה. כולה נייר, אפילו לא מנוילן, בטח לא ראוי לתואר המחייב "פנקס". אבל האכזבה הגדולה הייתה שאף אחד לא חיכה לי עם וופלה, בטח לא שי צנוע מהאגודה למען החייל. "זהו, ככה זה?", שאלתי בתמימות את הפקידה, "ברור, מה חשבת?", היא ענתה בגיחוך, "אתה משוחרר עכשיו" על הקטנוע בדרך להגשמת שאיפותיי האזרחיות לא יכולתי שלא לחשוב על נושא הכרסום במעמדו של צה"ל. נכון, זה כנראה מגיע לחייל בלאי כשמותי, שאפילו שעשה קו בלבנון הוא היה בגזרה המערבית המגניבה.מגיע לי שצה"ל ייפרד ממני ככה. על מה אני בוכה בכלל שחיילים שלנו מתים כמעט מידי יום, נכון? אני סתם תל אביבי נהנתן. דווקא בגלל שאין לי הרבה טיעונים אישיים נגד הסטריאוטיפ המקובל הזה החלטתי ללכת עד הסוף עם ההתנדבות ושאלתי את הקצינה איפה נרשמים ליחידת המתנדבים. היא שלחה אותי לקצין העיר הקרוב למקום מגורי, יש מצב שהוא נותן לי קצת גימלים על הדרך? |
שירי שלי
בתגובה על Black coffee, brown sugar
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פשש רותם, מה אני אגיד לך? הולך לך טוב בחיים... בשבוע אחד התחלת לעבוד בערוץ 10 וגם שוחררת ממילואים? אני מדמיינת עשרות, איזה עשרות? מאות בחורים שהיו מתים להתחלף איתך עכשיו.
בכל אופן, כדי שלא תרגיש מקופח - הוופלה עלי :-)