כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ספרים חדשים

    ארכיון

    13 מחברות

    0 תגובות   יום שישי , 16/4/10, 11:03

    ספרי יד ושם

    לקראת יום השואה 2010

     ספרים על השואה תמיד סקרנו אותי, זכור לי הספר הראשון שקראתי בילדותי,  "מאה ילדים שלי" שכתבה לנה קיכלר,  אני זוכרת את הרושם הראשוני העז שהותיר בי התיעוד ואת השאלות הרבות שניקרו בראשי כילדה, ומאז השתדלתי לקרוא כל ספר שנכתב  ותיעד זיכרונות אודות השואה, ועוד, על התקופה באירופה שלפני ואחרי השואה, ומקומם של היהודים בחברה הלא יהודית ועד היום אני מסוקרנת לגבי אותה התקופה.  קיבלתי כמה ספרים לסקירה, כולם עוסקים בשואה בהוצאת יד-ושם – המכון החקר בינלאומי לחקר השואה, הרגשתי כמו נפל לידי שלל רב ערך, ואכן אלו מסמכים רבי ערך לנו כעם ניצול שואה, לנו כעם שהשואה עדיין מרחפת מעליו כעננה. לספרים אלו ערך היסטורי רב, תזכורת על מה ולמה אנו חייבים להישאר חזקים ומלוכדים, כשהזיכרון עוד חי בתוכנו. ספרים חשובים לדור השני והשלישי של השואה, הרי לא כולם זכו לשמוע סיפורים וזיכרונות ממקור ראשון, זה כאב יותר מידי. השתיקות הם אחד ממאפייני ניצולי שואה, חלקם נפטרו ולא סיפרו.  ספרים אלו משמשים קול  להרבה שתיקות.  בכל פעם אספר את הרשמים שלי מספר אחד מהרשימה הבאה:

    (*) צעדת המוות מאת דניאל בלטמן (*) "אנו יהודי פולין?" מאת חוי דרייפוס (בן ששון) (*) להציל את הילדים, בווכוולד - סיפור של אבדן והצלה מאת ג'ק ורבר וויליאם הלמרייך (מתורגם מאנגלית)  (*) וירא אלוהים כי רע, סיפור מגטו טרזין מאת אוטו וייס (*) 13 מחברות, יומנו של יעקב פוזנסקי מגטו לודג' (מתורגם מפולנית) .

    13 מחברות 

     

    ספר עדות, המאפשר הצצה אל בין כותלי הגטו.  בספר, מבוא על גטו לודז, שנכתב ע"י מיכל אונגר, המביא רקע כללי על גטו לודז' ומציג את דמותו של רומקובסקי, ראש היודנראט בלודז' באור קצת "אחר". רומקובסקי שהיה שנוא מאד על יהודי לודז', ומרבית פעולותיו זכו לגינוי מצד היהודים ולא תמיד בצדק, אם כי ניתן להבין את שני הצדדים.



    14 ביוני 1943: "שלשום בוצע גזר דין מוות שגזר בית המשפט הגרמני ותלו בגטו שלושה יהודים על ניסיון לברוח ממחנה עבודה. ... * היהודים נאלצו לבצע את גזר הדין בנוכחות המשטרה היהודית כולה בראשותו של המפקד רוזנבלט. עפ"י השמועה צעקו הנידונים צעקות נוראות להמון שהצטופף מחוץ לבית הסוהר המרכזי שינקום את דמם".

     כתיבת היומנים, וקריאתם משמרת את זיכרונם ואולי נוקמת את דמם. 

    "מנקודת מבטו של החוק, שנקבע בידי הכובש ועל פיו יהודי שמנסה לברוח ממחנה עבודה דינו מוות, גזר הדין וביצועו יכולים להיות מוצדקים. (כאן אני זועקת, על איזה צדק מדובר פה??)  אבל בעיני האוכלוסייה הנכבשת הנידון הוא קרבן אלימות שהועלה על מזבח החירות. נשאלת השאלה אם הבריחה שווה חיי אדם, אבל ייתכן שזהו חישול קרבי ועל כן הוא נחוץ. מכל מקום זוהי בעיה שמן הראוי לתת עליה את הדעת. "  ( עמ' 135). 

    *היהודים שנרצחו, הי"ד, הם: אברהם טנדובסקי מזדונסקה וולה, הרש פייגליס מטומשוב מזוביֶצקי. שניהם ברחו ממחנה עבודה. השלישי היה מרדכי סטנדרוביץ' מלודז' שברח מן הגטו זמן קצר קודם לכן ונתפס.

     18 בינואר 1945: יעקב פוזננסקי מביע את חששותיו לגבי היומנים שכתב ותיעד כמעט מידי יום ביומו את הקורות אותו, בני משפחתו וכל היהודים בגטו. "אם יגיעו אל מחבואנו אשאיר את מחברותי כאן במרתף – זה יהיה אולי השריד האחרון שיישאר אחרינו..."

    19 בינואר 1945: "היום בשעה 11 לפני הצהריים הגיע הרגע הנכסף. אנחנו בני חורין !    

    התרגשתי למקרא התיאורים, בעיקר בגלל הסגנון הבלתי נכנע, תאור כמעט אובייקטיבי, כאילו הצליח יעקב לשמור על עצמו מחוץ לחוויה ברגעי הכתיבה.   

    13 מחברות 

    יומנו של יעקב פוזננסקי מגטו לודז' 1941-1945

    מספר עמודים: 358 מחיר: 78 ₪ 

    "רבים מן השורדים... זוכרים שחיילי האס. אס. השתעשעו בהטחת אזהרות ציניות באוזני האסירים: 'יהיה סופה של מלחמה זו כפי שיהיה, אנחנו המנצחים במלחמה נגדכם; איש מכם לא יישאר כדי להעיד; אפילו יינצל מישהו, העולם לא יאמין לו. יאמרו... שהאירועים שאתם מספרים עליהם מפלצתיים יתר על המידה מכדי שיהיה אפשר להאמין להם...'" (פרימו לוי, השוקעים והניצולים, עם עובד, תל אביב 1986, עמ' 9)

    ב-9 באוגוסט 1944 יעקב פוזננסקי עונה להם מתוך הגטו הסגור בלודז': "אלמלא היינו עדים לאירוע הזה, אלמלא הייתי רואה היום את האקציה לא הייתי מסוגל להאמין שדבר כזה יכול להתרחש במאה העשרים. אם נרצה אחרי המלחמה לספר אי פעם את חוויותינו יסרבו השומעים להאמין למשמע אוזניהם, אבל אני יכול להבטיחם חגיגית שזוהי האמת לאמיתה".התחושה ההיסטורית העמוקה הזאת בדבר הצורך לתעד את מה שהיה "למען ידעו דור אחרון" עולה מבין דפי היומן המקיף של יעקב פוזננסקי שנכתב בין השנים 1941-1945. פוזננסקי, אגרונום בהכשרתו שהיה כלוא בגטו לודז' עם אשתו ובתו, רשם יום יום כמעט את המתרחש וכשדילג על כמה ימים השתדל לשחזרם. פוזננסקי אינו מרבה לכתוב על עצמו ועל משפחתו ועל תחושותיו ורגשותיו אלא מתאר בלשון עובדתית את מכסות המזון המצטמצמות והרעב הגובר, את המחלות ואת המוות, את השמועות השונות והמשונות המתהלכות תדיר בגטו הסגור, את ימי האימה בזמן הגירושים ואת המשלוחים, כמו גם את השחיתויות, אי-הצדק והפרוטקציות שהיו נחלתם של מקצת מבכירי הגטו. ומבין השורות והנתונים העובדתיים עולה ומצטיירת תמונה עצובה וטרגית ועם זאת אנושית מאוד של קהילה הנתונה במצור ושעון החול שלה הולך ואוזל.

    ב-9 ביוני 1943 ביקש יעקב פוזננסקי, "מי ייתן ואלו שלא עברו את התקופה הנוראה בגטו אלא מחוצה לו והדורות שיבואו אחרינו יֵדעו עד כמה התעללו בנו כאן, מה עבר עלינו ועל מה חשבנו". בזכות היומן הזה ויומנים אחרים בני התקופה, אנחנו יודעים. כוונתם הזדונית של הנאצים לא התגשמה . יעקב פוזננסקי, אשתו ובתו נשארו בגטו עד השחרור בידי הצבא האדום והוא היה אחד מכותבי היומנים הבודדים בגטו לודז' ששרד מן המלחמה.

    מתוך כך הוא מספק לנו הצצה נדירה למדי על ימי הגטו האחרונים, על רגעי השחרור ועל ההתארגנות בחודשים הראשונים שלאחר השחרור.

    יעקב פוזננסקי נפטר בשנת 1959  ונקבר בבית הקברות היהודי בלודז'.





      

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ציפי ארצי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימת קריאה

      • שירי אהב"ה וזה"ב - הסונטות של לאה גולדברג
      • יומני לאה גולדברג
      • על משכבם בלילות - יהודית רותם
      • תמונות מחיי הכפר - עמוס עוז
      • ברכּוּת של קטיפה - יהודית בר-אל