נולדתי עם יכולת ניתוח אנליטית, זה לפחות מה שאימא שלי מספרת. מגיל שלוש אהבתי לפרק ולהרכיב בחזרה חפצים. קופסאות טלוויזיה ורדיו הפכו תחת ידי לגרוטאות מפוארות עת שדדתי את קרביהם ופיזרתי דיודות ומעגלים חשמליים לכל עבר, בגיל חמש כבר ידעתי כיצד לפרק ולהרכיב קובייה הונגרית בפחות מדקה.

באוניברסיטה למדתי מתמטיקה ומחשבים. אהבתי לחיות בעולם מובן עם נוסחאות ומספרים. מצאתי עבודה באינטל כמהנדס ננו טכנולוגיה, (אני מתכנן את המעבד של המחשב הבא שלך) העבודה התאימה לאישיות שלי כמו כפפה ליד ועזבו אותי מרגשות.

ובקשר לקשרים הרומנטיים שלי, אין לי הרבה מה לספר, רק שנכנסתי ויצאתי ממערכות יחסים באופן די סדרתי. כשנפרדתי, לא חשתי רגשות של אהבה, כאב, אכזבה  או תסכול, גם כשמערכת היחסים נמשכה שישה חודשים ויותר. פשוט אם זה נגמר, אז זה נגמר מה יש לבכות על חלב שנשפך? הנשים שיצאתי איתם טענו שאני נכה רגשית.

בסופו של דבר התחתנתי עם אורית, מתכנת מערכות שפגשתי במקום העבודה. החלטתי להתחתן איתה אחרי שבדייט הראשון שלנו היא אמרה לי שאנשים שמבטאים רגשות הם אנשים חלשים.

קנינו בית 10 דקות נסיעה מהמשרדים והמפעל שלנו. אחרי שנה בניתוח קיסרי נולדה אמור במשקל שני קילו מאה גרם, הפרט היחיד שזכרתי מהלידה לפני שנסעתי בחזרה לעבודה היה  שהיא לא בכתה.

הרבה לא הייתי בבית לכן לא זכרתי הרבה מהילדות שלה. בחלוקת העבודה בנינו אורית עבדה חצי משרה ולקחה על עצמה לטפל בילדה, בחינוך ובבית הספר ואני לקחתי על עצמי את עול הפרנסה.

בגיל 8 אמור החלה לרדת במשקל, להזיע, והתקשתה להירדם בלילות. בנוסף התלוננה על כאבים בעצמות, עייפות וחולשה כללית.  בבדיקות דם התגלה כי אמור חלתה בסרטן הדם מהסוג האלים.

נרתמתי למשימת הצלת חייה של ביתי. עזבתי את העבודה, קראתי כל מה שיכולתי באינטרנט על המחלה, חקרתי כל תרופה חדשה שיצאה לשוק. נסעתי איתה לבית חולים שניידר לטיפולים והקרנות, לא עזבתי אותה דקה לבד. יום אחד אמור הדהימה אותי, היא קרצה  ואמרה לי שהיה שווה לחלות במחלה כי עכשיו היא מרגישה שיש לה אבא. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי כשהתבוננתי בילדה המדהימה והקרחת שלי שהרגשתי פחד, פחדתי שאני הולך לאבד את הילדה היפה והמתוקה שלי.

את כל הטיפולים  וההקרנות עברה בגבורה, אף פעם לא התלונה. כשהמחלה התפשטה בכול גופה, אמרה לי פעם אחת ויחידה "אבא כואב לי" ואני שלא יכולתי לעשות דבר כדי להקל על כאבה, יצאתי אל המסדרון כדי שלא תראה את אבא שלה בוכה ותבין שלא נותר לה עוד זמן רב לחיות.

אמור מתה ביום ההולדת שלי, אני מאמין  שהיא מתה בתאריך הזה כדי שאני לא אשכח אותה לעולם, כמו ששכחתי אותה כאשר הייתה בחיים. לפני שעצמה את עינה היא קרצה לי ואמרה משהו שלא הבנתי "להתראות".

 התמוטטתי.  אבדתי את התיאבון, הרגשתי כאילו בעט בי פרד בבטן, לא יכולתי לאכול. ירדתי 14 קילו תוך שבועיים, ושכבתי במיטה בלי יכולת לזוז, הרגשתי  שאבדתי את טעם החיים.

לא רציתי להקהות את התחושות שחשתי על ידי לקיחת כדורים פסיכיאטריים שרשמו לי. רציתי להרגיש כל נים של כאב, כל טיפה של רגש אשם. פחדתי שאם אפסיק להרגיש אשכח אותה, האשמתי את עצמי במותה, שלא הייתי לצידה, שלא שיחקתי איתה מספיק.

כל לילה כשנרדמתי חלמתי עליה, עומדת מולי בשמלת תכלת שעליה רקומים  שלושה פרפרים בצבע אדום, ירוק וסגול. שערה ראשה השחור מתבדר ברוח והיא מתבוננת בי ארוכות. הרגשתי עד כמה אני אוהב אותה וכמה אני מתגעגע אליה. תמיד לפני שהתעוררתי מהחלום אמרה לי להתראות, קרצה ונעלמה.

לא הבנתי איך יכול להיות שילדה יפה ותמימה שלא עשתה דבר רע לאיש, חולה במחלה כה קשה, כשאף אחד ממשפחתה של אשתי ומשפחתי לא חלה מעולם בסרטן.

ביום השנה השני למותה עמדנו אשתי ואני ליד הקבר הקטן, והספדתי אותה. אמרתי לה שהייתי נותן את כל מה שהשגתי בחיים, דירה מכונית, עבודה הכול כדי להיות עוד רגע אחד איתה. דברתי אליה כשטיפות גדולות זלגו מעיני על אבן השיש הלבנה, ואז פשוט הרגשתי את הלב שלי נפתח כמו שושן צחור לאור השמש, הרגשתי, רגש מזוכך, מתוק של אהבה, ואז בשנייה אחת זכה של חסד, הבנתי.

אמור המתוקה שלי, לימדה אותי איך להרגיש, איך לאהוב.

באותו הלילה כשנרדמתי הופיע אמור בפעם האחרונה בחלומי, הפעם במקום לעמוד ולהביט בי באהבה היא קרצה לי ואמרה לי שוב פעם להתראות,  הסתובבה עם גבה אלי, התרחקה ממני ונעלמה.

לא שבתי יוותר לראות אותה יותר בחלום. חודש מאוחר יותר אורית הודיע לי שהיא  בהריון. הבנתי שקבלתי הזדמנות נוספת, הפעם נשבעתי שאני לא אטעה שוב, ברור היה לי שאהיה מעורב עד הסוף בגידול הילד או הילדה שלי.