לא הסתכלתי בשעון כשיצאנו להליכונת הזאת. האמת שלא היה לי שעון מאז הבר מצווה בערך. גם לא הסתכלתי על מיקום השמש בשמיים. לא היה נראה לי נחוץ. השעון הפנימי נשמע והרגיש לי מכוון, וכל יום אני לומד איך להקשיב לו מחדש, איך להתכוונן אליו. חוצמזה, הקפדתי על חוקי הבסיס שהיו לי בכל טיול: לא לדעת מתי, לא לדעת לאן, לא לשאול למה.פשוט ללכת. הכל יקרה מעצמו. גם מה שלא יקרה. "תראה, תראה מה שהולך פה. תסתכל...תסתכל...זה הכל שלנו, הכל שלנו, וגם לא בכלל..."לא ידעתי מה הוא רוצה אבל הייתי חייב לשאול אותו למה הוא חוזר על כל מילה שנייה פעמיים.נדמה היה לי שהוא לא שומע את השאלה שלי בכלל,אז חזרתי עליה בקול רם.."למה אתה אומר הכל כפול? פעם אחת אני מבין.." כמעט צעקתי.הוא הביט עליי, דמעה קטנה בעין הימנית שלו. השניה הייתה יבשה לגמרי, וזה היה מוזר. לא הבנתי איך דומעים בעין אחת.הוא שלף בקבוקון ויסקי מהמעיל (דיברנו כבר על מעיל הפלאים כמדומני...שום דבר כבר לא יפתיע אותי, גם אם הוא יוצא מהמעיל עכשיו טוסטר...) והציע לי.היה קשה לסרב, אז לא סירבתי.לקחתי לגימה גדולה שצימררה אותי חזק, בכל הגוף, מבפנים ומבחוץ, מלמטה עד למעלה. תהיתי מה מצב המשקה הזה מבחינת תוקף או תנאי אחזקה במעיל החמים והפזמני"קי שלו, אבל לגימה נוספת השכיחה את השיחה הפנימית הזאת ממני, העבירה אותי הלאה.ואז הוא התחיל לדבר. "בכל מקום שבו הרגל שלך דורכת תנסה להרגיש את האדמה ולשאול למה אתה דורך עליה. אבל אל תענה. בכל מקום שבו אתה פוסע נסה לשאול מה הכיוון שלך, אבל אל תענה.בכל מקום אליו אתה מגיע נסה להבין איזו תחנה זאת. אבל אל תענה...."והוא המשיך ברצף, אבל בטון שלא הוכיח או ניסה להוכיח דבר או איש. היה לו קצב, אבל לא היה לו שצף ולא קצף. "גרתי פה שנים. למדתי את האדמה הזאת, עבדתי אותה, חייתי אותה, חיבקתי אותה, השקיתי אותה בנשמתי ובזיעת אפי. אתה יודע מה זאת אדמה?" הוא הביט עליי, לא ידעתי אם הוא מצפה לתשובה, והשאלה הפתיעה אותי, אבל ניסיתי לענות, חצי מגמגם.."אדמה...וואלה זה משהו שיש מצב שאני צריך...אבל לא עולה לי משהו מעבר לזה עכשיו...אני צריך לחשוב על זה..."הוא המשיך, חצי מתעלם מהקשקוש שלי."לא באמת התכוונתי שתענה. אל תענה על כלום עכשיו. כי גם אם תענה זה לא ישנה.."בכל הזמן הזה המשכנו ללכת, הריאות והעיניים שלי לגמו את הנוף אבל היו בהקשבה כפולה, גם לדברים שלו. עוד לא הבנתי לגמרי מה הוא אומר או רוצה להגיד, אבל לא עוצרים עכשיו. הוא המשיך."ביום שבו נפרדתי מהאדמה נפרדתי משעבוד למקום, אבל התחלתי להתגעגע לזמן... הייתה בזה פשטות, אבל הרבה מאמץ...הקלה, אבל הרבה הבנה.." הוא עצר לנשום כשלפתעראיתי ילדה קטנה רצה בכיוון שלנו. היא נעמדה מולי, עיניים גדולות, מבט שמח עצוב, בוהה, מסוקרן."היא לא רגילה לראות זרים" הוא מלמל. איזה זרים ואיזה נעליים, חשבתי לעצמי, זה הרי לא שאנחנו בקצה העולם...מהאופן שבו היא הסתכלה אליי הרגשתי שאולי אני נראה כמו חוצן או משהו. היא לא זזה, אז גם אני קפאתי."מה אתה רואה בעיניים שלה?" הוא שאל. לא עניתי. הייתי קפוא עדיין. העיניים אומרות הכל, ידעתי את זה. העיניים אומרות הכל. |