חלפו כמעט 3.5  שנים מאז פרישתי מהעבודה,תקופה

בה נהנתי מכל רגעוהחלטתי לשכוח את עבודתי כמהנדס

ועברתי לתחום האימון ולפתע,איני יודע מדוע ולמה עניתי על

מודעת דרושיםשפורסמה בעיתון.(הופיעה מעל חודש).

יומיים לאחר מכןבתשע בבוקר מגיע טלפון ופקידה נחמדה שואלת

"אולי אתה בתלאביב כעת.?"

לא,אני בחיפה.

"לא בא לךלראות את הים בתל אביב?"

לא,אני כעת בים שלחיפה והוא לא פחות יפה.

"אתה יכוללבוא אלינו ,היום, לפגישה עם המשנה למנכ"ל?"

היסוס קטן....ו-כןאגיע.

הפגישה החלה בחמש,ועשר דקות אחר כך סוכם שאני מתחיל בעבודה ,

בחיפה,  7 דקות מהבית ברכב,חצי משרה,בשכר יפה והכל נראה ורוד.

למחרת הפסח התיצבתילעבודה,לבוש חולצה עם צוארון,דבר

 שלא פגשתי מאז פרישתי,מלא ציפיות מהתפקיד שהוצעלי.

קיבלתי פינה עם מדףשנקרא שולחן,עליו פקס מקולקל שמשמש

טלפון וארגז מלא תכניות.

יומיים של פשפוש וחיטוטבתכניות הראו לי שאני לא מתאים לתפקיד,או

בעצם התפקיד לאמתאים לי.

הבלאגן בתכניות ובכל הקשור לא תואם את אופיי ואת ערכיי,אותם בחנתי

היטב בקורסי האימון השונים.

יתרה מזו,הוכתב ליקבלן שאני מכיר היטב לשלילה תוך הדגשה של המנהל ,

שהיה כה נחמד בפגישתנו הראשונה שהוא הקובע.

באותו רגע גם אניקבעתי.

הסברתי יפה ובעדינות,כמו שלמדתי באימון,את הסיבות שמניעות אותי

לעזוב  לאחר מספר ימי עבודה.

אמרתי שלום יפה ובחיוך.

אני חוזר לים . לצעידה היומית שכה חסרה לי בימים האלה

וואאוו איזה עצמאות.