| הלכתי לשם מרחק הליכה של כרבע שעה. בכוונה הלכתי. הייתי זקוקה לזמן הזה להיות עם עצמי. ככל שהתקרבתי הרגשתי שאני כבר לא צועדת לבד. אנשים בני כל הגילים. מי לבד, מי בזוגות ומי בחבורה. כשהתחלתי כבר לראות את המחסומים והשוטרים והניידות והדגלים והמוני האנשים שפני כולם אל מקום אחד - החל המחנק הזה, ההתרגשות. מצאתי לי ספסל אבן לשבת עליו מאחורי שורות הכסאות. לא עברה דקה וגם הוא התישב. אחריו התישבו עוד כמה אנשים. היא הודיעה לי בטלפון שהיא לא מגיעה. הוא התקשר והיא הודיעה לו שהיא לא מגיעה. הבנתי שאני לבד שם. הוא הבין שהוא לבד שם. אז מה? אנחנו רצינו להיות שם. עמדנו בצפירה. התיישבנו בזמן הנאומים. צפינו בתמונות החללים שהוקרנו על המסך הגדול. שמענו את יזכור, את אל מלא רחמים. עמדנו ב"קדיש". כששרו את הבלדה לחובש, שרתי גם אני. גם הוא שר. מידי פעם מחיתי דמעה. מידי פעם גם הוא מחא דמעה. ההמנון. עמדתי ושרתי אותו בגאון. הוא עמד ושר אותו בגאון. תם הטכס. אני התפזרתי לבד. אישה חמשושית. הוא התפזר לבד. איש חמשוש. --------------------------------- נכתב ביום הזכרון 2006 |