כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    שלל בית צבי

    0 תגובות   יום שבת, 17/4/10, 08:35

    חייו של המחזאי האנגלי ג'ו אורטון היו מעניינים כמעט כמו מחזותיו. הוא התחיל להתפרסם בשנות השישים המוקדמות עם מחזהו "מארחים את מר סלון" קומדיה נועזת ופורצת דרך, שהוצגה בארץ כמה פעמים.

    פרחח צעיר ממעמד הפועלים שהלך ללמוד בשנת 1951 בבית ספר לתיאטרון בלונדון. שם פגש את קנת הליואל שהיה מבוגר ממנו.והם הפכו לזוג נאהבים. הם חיו מדמי אבטלה. והם נתפסו גונבים ספרים מספריה.

    לארח את מיסטר סלון מחזהו הראשון לא זכה להצלחה בתחילת חייו על הבמה, אך אחרי שעבר לתיאטרון קטן בווסט אנד בלונדון החל לצבור שם וקהל. סלון היה הראשון בקומדיות השחורות של אורטון. ההצלחה של סלון הביאה להעלאה מהירה של שלל, מחזהו הבא. גם מחזה זה לא זכה להצלחה בהתחלה ואורטון קיצץ שינה וערך אותו מחדש והפך אותו למחזה מבריק. אחרי העלתו מחדש זכה בשני פרסי המחזה הטוב של השנה.

    בעוד שהליואל שלפחות לפי הסרט היה קצת חולה נפש, לא הצליח ליצור לעצמו קריירה של ממש, בעוד שאורטון נעשה מפורסם ומצליח חברתי. מקנאה או ממשבר ביחסיהם או משתי הסיבות גם יחד רצח הליואל את אורטון באוגוסט 1967 במכות אלה בראשו.

    ב1987 עשה סטיבן פריירס סרט על חיי אורטון. גארי אולדמן שיחק את אורטון השובב ואלפרד מולינה את הליואל המופרע מאוד. וכאן ישנו איזה סיפור שאינני יודע אם הוא אמיתי או הומצא לצורך הסרט. הוריד הליואל את הפאה הנכרית של אורטון ושל עצמו, הלביש אותן על בובות ראש מיוחדות. והתאבד.

    הם נמצאו אחד ליד השני במיטתם.

    כעת עולה בארץ לראשונה מחזהו "שלל" בבית צבי. כמו מחזותיו האחרים זוהי פארסה מקאברית מאוד שחורה מאוד. המבקרת את הכנסייה, צוחקת מערכי מוסר מתעללת במוות ולועגת למשטרה. מחזה שהוא פרודיה על סרטי בלשים, וכעס זועם על צביעות חברתית שבה הכסף הופך לחזות הכל. לאנגלים יש מסורת ארוכה של פרסות בעלות טעם מפוקפק. לעתים קמפ בטעם רע לעתים פרסות בעלות משמעות חברתית. המחזה הנפלא הזה שלוקח את הכתיבה של ברנרד שאו ואוסקר וילד לחלק השני של המאה העשרים הוא מהמצוינים.

    המחזה עוקב אחרי האל ( עופר פלדמן) ודניס (מיכאל גמליאל) שני פוחחים מתבגרים ששדדו בנק בלילה שאמו של האל מתה. הם מסתירים את הכסף בארון המתים שלה ואת גופתה בארון. האל הולך לקבור את אמו עירומה אמנם, אך איננו יכול להביט על גופתה בלי בגדים. פיי ( מעיין אשכנזי) האחות שטיפלה בה בימיה האחרונים, בובת ברבי רצחנית מנסה לפתות את מקליבי ( אביעד מליחי) בעלה האבל ואביו ששל האל. לתוך כל העניין נכנס טרסקוט (עוז ניצן) חוקר המשטרה שבא לחקור את המתרחש בבית ובכדי להכשיל אותו מתחיל כל הבלגן המסובך מאוד שבו גופת האם חוזרת ומופיעה ברגעים לא צפויים ומסבכת עוד יותר את הדברים. ובסופו של דבר הופכת גם את החוקר למשתף פעולה עם הפשעים הכפולים והמשולשים שהוא חוקר.

    קארין דוד יצרה תפאורה פונקציונאלית מאוד של חדר מגורים אנגלי, במרכזו ארון הקבורה השחור מצופה בד אדום בתוכו. על הדופן החיצונית מוטבעת המלה קרקס באותיות דהויות מאוד. כמעט לא נראות. היא גם זו שיצרה את התלבושות, שתי השמלות של האחות, חלוק לבן בהתחלה שמלת אבל שחורה לקראת הלוויה שלא מתקיימת.


    אלון טיראן ביים להפליא את ההצגה. הוא יצר כוריאוגרפיות מדויקות של תנועה על הבמה. הוא ניצל את חלל הבמה ומילא אותה תנועה. שמר על תזמון מדויק של הכניסות היציאות ובעיקר על התנועה של השחקנים. הוא הדריך אותם למצוא כל אחד הליכה משלו, תנועות גוף משלו ואפיון טוב. אין ספק שאחרי היום העשרים וארבע ושלל הוא הופך להיות הבמאי המסקרן ביותר שכדאי לשים לב אליו ולתת לו הזדמנות גדולה יותר בתאטרון. נדמה לי שאת יחסי האהבה הביסקסואליים בין האל ודניס הוא טשטש במקצת, והדגיש יותר את יחסיו עם נשים אותן עזב בהריון. אולי חשש שזה יהיה כבר יותר מדי לקהל, מצד שני ייתכן שזו פרשנות שלי למחזה שקראתי לפני המון שנים.

    אביעד מליחי, משחק את מקליבי, גבר תמים קתולי אדוק האבל באמת על אשתו, התם היחידי במחזה וקורבן התעלולים של כולם. משוחק על ידו במדויק מאוד. תפקיד לא קל כי כל האחרים פרועים ומצחיקים הוא זה שמגיש הכנה לבדיחות.

    מעיין אשכנזי כפיי הרצחנית שמאחוריה לפחות שבע רציחות של בעלים קודמים ואולי עוד כמה זקנים בבית אבות. מצליחה לעבור מצוין מבלונדינית טיפשונת עם קול מצייץ לנערה קשוחה עם קול נמוך.

    האל הבן שעיקר ענינו הוא איבר המין שלו. במכנסיים הצמודים צמודים כמעט כמו טייטס.

    הוא לא מפסיק לחטט במכנסיו ומאונן. הוא משחק את התפקיד בחן כל כך גדול. כל העוויות הפה והלסת שלו מצחיקות . לעתים הוא דומה למישהו שמנסה להראות ל-
    בוב דילן הצעיר.

    מיכאל גמליאל כדניס, מצליח להראות לפעמים כמו ג'ים קארי בלי לחקות אותו ממש. הוא יוצא דמות משכנעת של נער מתבגר ( טינאייג'ר) חרמן ופרוע.

    "

    עוז ניסן כטרסקוט מדהים באמת. הוא עושה פרודיה כפולה הן על שרלוק הולמס והן על המפקח קלוזו של פיטר סלרס. הוא נכנס אמנם לבמה מאוחר למדי אך למעשה הופך להיות התפקיד הראשי. הקואורדינציה המדויקת שלו בתנועה של הגוף והפנים והידיים נראות כאילו הוא שחקן עם ותק גדול יותר מתלמיד.

    הבעיה היחידה של כולם היא בעיית הקול. ברגעים המצחיקים כולם מרימים מדי את הקול, מאבדים את הדיקציה וגורמים למלים להעלם באוויר לא מובנים, במחזה הזה ובכל הארים למעשה, אסור לאבד מלים.

    אנשים עם קיבה רגישה או מבוגרים שאינם מסוגלים לצחוק יותר על המוות המשתולל על הבמה ועל מעמדים "גסים" מוטב שימנעו. כל מי שצעיר בגילו ובנפשו ייהנה הנאה מרובה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין