עוד אני מנסה לחשוב איך אפרד מהחופש המוחלט כמעט שיש לי לעשות מה שאני רוצה, שזה אולי החלק הכי קשה בשבילי בהשלת האריזה, והנה מתברר שעוד לפני שהתהליך יסתיים אצטרך לוותר על זה, מאחר שהתרגיל השני השבוע הוא לארגן לעצמנו שגרת יום מובנית. בתוך שגרת היום המובנית הזו עלינו למצוא זמן לעבודה על תהליך השינוי עצמו אבל היא צריכה לכלול גם דברים אחרים, חלקם חובות, חלקם הנאות. מנסיוני בשלושת השנים האחרונות פורטגנג לגמרי צודקת בכך שחוסר שגרה מובנית משאיר אותנו אבודים ונוטים לדכדוך. היא מציעה להכין שגרת יום כזו בעוד מועד, עוד לפני שנופלים לתוך הדכדוך הזה – בשבילי זה, כמובן, מאוחר מדי, וכמו שהיא מזהירה, זה הרבה יותר קשה לבנות את השגרה אחרי שכבר נפלנו לתוך הדכדוך, ואני מוסיפה, לתוך ההרגל של העצלות. הרבה פעמים כבר ניסיתי להבנות את היום שלי, או את השבוע שלי, אבל בדרך כלל לא החזקתי מעמד זמן רב. אחד הדברים שאולי אני יכולה ללמוד על עצמי משעות התסכול האלו הוא שאני צריכה איזשהן דרישות מבחוץ כדי לשמור על סדר יום מובנה. מצד שני, אני גם מכירה את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שדרישות נוקשות מדי מבחוץ גורמות לי לאומללות. מה שאני צריכה הוא כנראה איזו מטרה ארוכת טווח ברורה ואז אין לי בעיה להיות מספיק ממושמעת כדי לעבוד עליה כל יום (למשל כשכתבתי את הדוקטורט). הבעיה היא שמטרה כזו היא בדיוק הדבר שאני מחפשת באמצעות התכנית הזו ומה אני יכולה לעשות בנתיים? איזה סוג שגרה אני יכולה להטיל על עצמי שלא תעיק עליי ושאוכל לעמוד בה? |