בא לי ללכת לישון ולא לקום.

אני מדממת מבפנים והלב שלי מת.

אני לא אעשה את זה כמובן. אני לא יכולה לעשות את זה לפיצי שהחיים שלה יהיו קשים גם ככה אז על אחת כמה וכמה בלי אמא. אני לא יכולה לעשות את זה לבעלי שגם ככה מתייסר וכואב וחוצמזה גם אין לי אומץ למות כי אני פחדנית. אבל בא לי. בא לי לישון. אין לי כוח יותר. אין לי כוח להזיז שריר. אין לי כוח להתמודד עם אף אחד. אין לי כוחות לעולם הזה ולגורל הזה שמשתין עליי בקשת.

נחיל של ילדים שטף את הרחוב שלנו הבוקר בדיוק כשניסיתי לקבור את עצמי בין הכריות ולהיעלם. שוב פעם היקום צוחק עליי. מאות ילדים באיזה שבט בצופים או בית ספר או סתם צעדה של העירייה צרחו בהתלהבות ברחובות. תנו לי "ק" תנו לי "ק" תנו לי "ה" ומה יצא "קקה!!" קקה של חיים וסליחה על השפה.

האם הבת שלי אי פעם תשתתף בצעדה כזו? האם היא אי פעם תשתתף בפעילות חברתית חופשית שכזו? האם יקבלו אותה? האם יחבקו אותה? או שאמא תצטרך לבוא כדי לוודא שלא יציקו לאוטסידרית? לחריגה?

השבוע הופתעו מאיתנו פעמיים כששאלו אותנו בת כמה היא. זה כאילו לא נתפס בעיני אנשים שהיא כל כך גדולה. הם חושבים שהיא בת חצי שנה ולא שנה וחודשיים. כל פעם שזה קורה זה שורט לי את הלב כל כך עמוק והדימום הזה משאיר כל פעם משקעים. זה לא משתפר ואני לא מתרגלת. הפער רק נהיה בולט יותר מיום ליום וכך גם המצח ואני מרגישה ונשמעת כמו תקליט שרוט.

אין לי כוח. תנו לי "כ" תנו לי "ו" תנו לי "ח" תנו לי "כוח". שבת דכאון.

אפילו הכתיבה לא משפרת לי את מצב הרוח. נואשתי.