תמיד תהיתי מה גורם לאנשים להיכנס אל תוך המסע הרוחני. יש אנשים שעבורם המסע מתחיל מתוך כאב גדול, ויש כאלו שעבורם הוא מתחיל מתוך התגלות גדולה. עבורי המסע הרוחני התחיל מתוך מפגש עם הפילוסוף ברוך שפינוזה, וליתר דיוק עם "מאמר על תיקון השכל", הטקסט הפילוסופי הראשון ששפינוזה כתב ושמסיבה שאינה ידועה הוא גם מעולם לא סיים את כתיבתו.

מבחינתי מדובר בטקסט חשוב כל כך לא מכיוון שהוא מציג לנו את האלטרנטיבה הרוחנית לחיים הארציים אלא מעצם כך שהוא מבהיר שאין לנו כל אלטרנטיבה אלא לזנוח את החיים הארציים. אישית אני חושב שהחלק הכי חשוב במסע הרוחני הוא החלק בו אנו לומדים לוותר על ההיקשרות לאורח חיינו הרגיל וזאת מתוך הכרה בכך שאף הנאה ארצית אינה יכולה באמת לספק אותנו. מה שיפה בכתיבה של שפינוזה הוא שבניגוד לטקסטים רוחניים רבים אחרים שמנסים לפתות אותנו לצאת למסע תוך שהם מבטיחים לנו הרים וגבעות, שפינוזה לא מבטיח דבר מלבד מחויבות מוחלטת לאמת, ומבחינתי בזו נמדדת גדולתו. אולי המחמאה הכי גדולה שניתן לתת לשפינוזה היא שגם כיום, כמעט עשור לאחר שקראתי את הטקסט הזה לראשונה, הוא מרגש אותי ממש כמו בקריאה ראשונה. הנה הוא לפניכם, בתרגומי.

***

לאחר שהניסיון לימד אותי שכל מאפייני החיים החברתיים המקובלים הנם חסרי תוחלת ותועלת; כאשר ראיתי שאף אחד מהאובייקטים מהם פחדתי לא הכיל מצדו כל תוכן טוב או רע, מלבד מהאופן שבו הוא השפיע על התודעה, החלטתי סוף סוף לחקור האם קיים איזה שהוא טוב אמיתי בעל יכולת לתקשר את עצמו ולהשפיע על התודעה באופן בלעדי. במילים אחרות, החלטתי לחקור האם קיים דבר כלשהו אשר גילויו והשגתו יאפשרו לי להנות מאושר עילאי ובלתי מוגבל.

אני מציין במפורש ש"החלטתי סוף סוף" מכיוון שממבט ראשון זה נראה לא חכם לוותר על משהו בטוח תמורת משהו שאינו בטוח. יכולתי לראות את היתרונות שניתן להפיק מתהילה ומעושר, כמו גם את העובדה כי אני אהיה חייב לוותר על המרדף אחר אובייקטים מסוג זה במידה ואהיה מעוניין באמת להקדיש את עצמי לחיפוש אחר דבר כלשהו חדש ושונה. הבנתי גם כי אם האושר האמיתי נמצא באופן כלשהו באותם האובייקטים הארציים אני ללא ספק אפספס אותו, בשעה שאם הוא לא נמצא בהם, ואני אחליט בכל זאת להקדיש להם את כל תשומת ליבי, אני אכשל באופן דומה. לפיכך תהיתי במוחי האם אין זה אפשרי לגלות עיקרון, או לכל הפחות ודאות כל שהיא הנוגעת לקיום, מבלי לשנות את אורח חיי הנוכחי. מתוך שאיפה  זו התאמצתי רבות, אולם לשווא. הסיבה לכך היא שאת תנאי החיים הרגילים המוערכים על ידי בני האדם כטובים ביותר (כפי שהתנהגותם מעידה) ניתן לחלק לשלוש קטגוריות – עושר, תהילה והנאות החושים, אולם הבעיה עם שלושתם היא שעצם נוכחותם מותירה את התודעה חסרת כמעט כל אנרגיה לחיפוש אחר טוב מסוג אחר. הנאות החושים גורמות לתודעה להשתעבד למצב של מנוחה, כאילו שהטוב העילאי כבר הושג, ולפיכך אותה התודעה אינה מסוגלת להתרכז באף אובייקט אחר. יתר על כן, לאחר מימוש הנאות החושים התודעה מתמלאת בתחושת עצבות עמוקה במסגרתה היא אומנם אינה משועבדת אולם היא מוטרדת וקהה.

גם המרדף אחר הכבוד והעושר הנו מרדף הגוזל משאבים רבים, במיוחד כאשר הוא נתפס כמטרה בפני עצמה המייצגת את הטוב העליון. המרדף אחר התהילה והפרסום מעסיק את התודעה אף יותר, מכיוון שהתהילה נתפסת כאילו היתה תמיד טובה בפני עצמה, וכאילו היתה המטרה העליונה כלפיה כל פעולות האדם מכוונות. יתר על כן, הזכייה בעושר ובתהילה אינה מלווה, כמו במקרה של הנאות החושים, בתחושות חרטה, אלא דווקא בשמחה גדולה אשר צומחת ככל שמתרבים ההישגים, וכתוצאה מכך אנו חשים דחף להרבות שוב ושוב גם את השמחה וגם את ההישגים עד בלי סוף. מצד שני, במידה ולא הצלחנו לזכות בעושר ובתהילה התודעה שלנו שוקעת לתחושת עצב עמוקה מאין כמותה. לתהילה יש חסרון נוסף הנובע מכך שהיא מחייבת את הרודפים אחריה לנהל את חייהם בהתאם לדעותיהם של אחרים, כך שהם נאלצים לדחות את מה שנהוג לדחות, ולחשוק במה שנהוג לחשוק.

כאשר ראיתי שכל אובייקטי התשוקה הרגילים הללו צפויים לא רק להיות מכשולים בחיפושי אחר דבר כלשהו שונה וחדש, אלא שהם עד כדי כך מנוגדים לאותו תהליך חיפוש עד שעלי להחליט האם אני מעוניין לוותר עליהם או על תהליך החיפוש עצמו, מצאתי את עצמי תוהה מי מהם יהיה הכי שימושי עבורי. כך, בתחילה היה נדמה לי כי אני מוותר במודע על טוב בטוח תמורת חלופה לא בטוחה. עם זאת, לאחר שחשבתי עוד על הנושא, הגעתי למסקנה שעל ידי כך שאני אוותר על אובייקטי התשוקה הרגילים, ועל ידי כך שאני אקח על עצמי את היציאה למסע חדש, אני למעשה אוותר על טוב שטבעו אינו בטוח, כפי שניתן ללמוד ממה שנאמר עד כה, וזאת על מנת לזכות בטוב אחר אשר טבעו בטוח (מכיוון שכך הגדרתי את מטרת המסע) כאשר רק אפשרות השגתו היא שאינה בטוחה. 

מחשבה נוספת שכנעה אותי שאם אכן אצליח לרדת לשורש העניין אזי משמעות הדבר תהיה שאני אוותר על רוע בטוח תמורת טוב בטוח. כתוצאה מכך התחלתי לתפוס את עצמי לפתע כמי שניצב מול סכנה גדולה, וכך הכרחתי את עצמי לחפש בכל כוחותי אחר תרופה, גם אם הסיכויים למציאתה מזעריים, קצת בדומה לאופן בו אדם חולה אשר נאבק במחלה ממארת, ואשר מבין שאלמלא תמצא תרופה כלשהי הוא ימות לבטח, מרגיש מחוייב למצוא בשארית כוחותיו את אותה התרופה בה טמונה כל תקוותו. כל האובייקטים בהם חושק ההמון לא רק שאינם מביאים מזור שנוטה לשמר את הקיום, אלא הם משמשים בתור מכשולים המובילים לעיתים קרובות למוות של אלו אשר שולטים בהם, ותמיד למוות של אלו אשר נשלטים על ידם. ישנן דוגמאות רבות של אנשים אשר חוו פגיעות נוראיות ואף מוות בעודם רודפים אחר העושר, ודוגמאות רבות של אנשים אשר בחיפושם אחר רכוש חשפו את עצמם לסכנות כה רבות עד שהם שילמו בחייהם כעונש על כסילותם. ישנן דוגמאות לא פחותות של אנשים אשר סבלו פגיעות נוראיות במטרה להשיג או לשמור על שמם וכבודם. לבסוף, ישנן אין ספור דוגמאות של אנשים אשר קיצרו את חייהם על ידי התמכרות להנאות החושים. כל הרעות החולות הללו נובעות, כך זה נראה, מהתפיסה לפיה האושר או העדר האושר הם תכונה אשר באה מצד האובייקט בו אנו חפצים. כך, כאשר אנו בוחנים אובייקט בו אף אדם אינו חפץ אנו מגלים כי שום מריבה לא תתעורר בקשר אליו, שום עצב לא יורגש אם הוא יעלם, שום קנאה לא תצמח אם הוא ילקח על ידי אחר, שום פחד, שום שנאה, בקיצור שום הפרעה של התודעה. כל ההפרעות הללו נובעות מאהבה כלפי אובייקטים זמניים, כמו אותם האובייקטים אותם כבר הזכרנו. לעומת זאת, האהבה כלפי דבר שהוא נצחי ובלתי מוגבל מזינה את התודעה באופן מלא בשמחה אשר אינה מוכתמת על ידי העצב, ולכן עלינו לחשוק בה רבות ולחפש אחריה בכל כוחותינו.

יחד עם זאת, השימוש שעשיתי במילים "אם הייתי יכול לרדת לשורש העניין" אינו שימוש מקרי מכיוון שלמרות שמה שטענתי הנו מקובל עלי לחלוטין אני לא הצלחתי לוותר בבת אחת על אהבתי לעושר, להנאות החושים, ולתהילה. דבר אחד היה ברור עם זאת – כאשר תודעתי עסקה במחשבות על הנצחי היא הפנתה עורף לאותם אובייקטים של תשוקה והתרכזה ברצינות בחיפוש אחר עיקרון חדש; מצב עניינים זה שימש עבורי כנחמה גדולה מכיוון שהבנתי שהרעות החולות לא היו כה עוצמתיות עד שיוכלו להתגבר על כל תרופה אפשרית. למרות שבתחילה הייתי מצליח להתרכז בנצחי רק לפרקי זמן קצרים מאוד, ונדירים מאוד, הרי שמאוחר יותר, כאשר הטוב נהפך ליותר ויותר מוחשי עבורי, פרקי הזמן הללו הלכו והתארכו ובאו בתכיפות גוברת והולכת, זאת במיוחד כאשר הבנתי שהמרדף אחר הרכוש, הנאות החושים, או התהילה, הוא רק מכשול כל עוד הוא מתנהל כמטרה העומדת בפני עצמה.  לעומת זאת, כאשר אנו לומדים לחפש אחריהם כאמצעי ולא כמטרה אותם אובייקטים ישארו תחת שליטה ויכולים לספק לנו תועלת, כפי שאני אוכיח בזמן המתאים.

בהזדמנות זו אני אציין רק בקצרה מהי כוונתי בביטוי "טוב אמיתי" כמו גם מהו הטבע של הטוב העליון. על מנת שכוונתי תובן כהלכה עלינו לזכור שהמונחים "טוב" ו"רע" הם מונחים יחסיים במובן זה שאותו האובייקט יכול להתפס הן כ"טוב" והן כ"רע" בהתאם לנקודת המבט, וזאת ממש באותו האופן שהוא יכול להתפס כמושלם או כלא מושלם בהתאם לנקודת המבט. שום תופעה אינה מושלמת או לא מושלמת מטבעה במיוחד כאשר אנו נזכרים שכל הדברים המתהווים וחולפים מתווהים וחולפים בהתאם לסדר הנצחי ולחוקים הקבועים של הטבע. עם זאת, החולשה האנושית מונעת מהאדם לתפוס סדר נצחי זה במחשבותיו, אך בו זמנית האדם יכול לדמיין מבנה נפשי יציב הרבה יותר משלו, והוא אינו רואה כל סיבה מדוע הוא בעצמו אינו יכול לזכות במבנה נפשי מסוג זה. מסיבה זו האדם מוצא את עצמו מחפש אחר אמצעים אשר יאפשרו לו להגיע לשיא המושלמות ואת אותם האמצעים שתומכים בו לאורך מסע זה הוא מכנה בשם "טוב אמיתי". הטוב המרכזי, אם כן, הוא השאיפה להגיע, בלווית אחרים אם ניתן, לבעלות על מבנה נפשי מסוג זה. מאוחר יותר אנו נראה מהם בדיוק המאפיינים של מבנה נפשי זה, אולם כבר כעת נאמר כי המאפיין המרכזי של אותו מבנה נפשי הוא המודעות הטמונה בו לאחדות הקיימת בין תודעת האדם לבין עולם הטבע כולו. זו היא, אם כן, המטרה אליה אני שואף - להגיע לבעלות על מבנה נפשי מעין זה.