בגיל שמונה או תשע חשבתי שהבנתי מה היא משמעות  יום הזיכרון בעבורי.

זה פגע בפחד הגדול שיכול לחשוב עליו ילד רך בשנים, הכאב בלגדול ללא הורים, הכאב לאבד את הדבר בו היו תלויים חייו, הדבר הזה שאם חלילה יתגשם ישאר מיותם מכל, בעולם גדול מדי על ילד קטן מדי, בעולם שלא יכול להכיל ילדים רגישים מדי...אך זה היה במוחי הקודח, בחיי האמיתיים הייתי מוקפת הורים בריאים ושלמים לקורת רוחי.

חלפו שנים.

כל יום זיכרון טמן בחובו חרדה מאובדן אישי, מהמקום המפחיד ביותר הגיע החיבור לכל ילד שאיבד הורה אם היה זה בהקשר של יום הזיכרון לשואה ולגבורה וסיפורי סביי וסבותיי שגדלו ללא חום והורות ואם זה בהקשר של יום הזיכרון לחללי צה"ל וסיפורים אין ספור על אבא שהולך אל הקרב ולא שב.

ואז פצח גיל ההתבגרות, גיל ההורמונים וההכרות עם רזי המין השני.פתאום הפכו שירי הגעגוע והתוגה למשהו רומנטי ושוב האובדן הזה, האהובה המצפה לאהובה שישוב מן הקרב: "הוא לא ידע את שמה...", "זמר שלושת המשאלות", "צמח בר" שפעם בגיל חמש גרם לי להתרגשות ששום שיר לפניו לא גרם לי קודם לכן.רומנטיקה התבגרותית מלווה באובדן פוטנציאלי.

גדלתי.

כבר הייתי משוחררת מהצבא ואחי הקטן והאהוב התגייס לא פחות ולא יותר לנח"ל גדוד 50, קורס קצינים ומפקד על חיילים בבופור המקולל.

כל כך הרבה אובדן וביקורים בבתי חולים, אסון המסוקים וחרדה גדולה שפגשה אותי ביום הזיכרון דה אז במקום החדש, הנישה של הפחד לאבד את אחי.

הוא שב השבח לאל למרות שלא מעטים מחבריו ופקודיו מיענו לחזור והשאירו חלל.

פרצו הילדים, אחד הדברים היחידים שמוציאים ממך כאדם אהבה שלא מותנית בדבר והם גדלים כל כך מהר ושוב החרדות, עוד לא המון שנים זה יגיע - "הזימון" וכבר אמרתי לא פעם שאני לא אבלום אותם בשל חרדותיי האישיות, אבל זה שם...

וכל יום זיכרון בו הורה עומד בחזית ומספר על אובדן אישי, מפרק וחותך בבשר החי ובכל הרקמות העדינות ביותר השוכנות בחדרי חדרים ובין ארבעת חדרי הלב.

***

פעם טקסים היו בעיקר חרדה.

בגיל 18 הקישה החרדה על דלת ביתה של סבתי, אם אמי ובישרה שהיא עוזבת ואת מקומה יחליף החלל שנפער באותו יום והבהיר לנו שלא נוכל להסתפק עוד בפריבילגית הפחד, אנו נחיה את הכאב יום יום ואת הידיעה שאין וודאות, שלא ניתן להאחז בחרדה בכדי שלא יתגשם הגרוע מכל.

מאז אותו יום משמשים הפחד והכאב בעירבוביה...חלק ממנה מתואר כאן באופן בלתי תלוי בזמן או סינכרון כפוי... עד אותו רגע בגיל 18 חשבתי שידעתי מה הוא יום זיכרון, לאחר מכן ידעתי שלא אצטרך עוד תזכורת ליום שכזה, זה שם בכל רגע נתון.

(מוקדש באהבה לזיכרו של יצחק רייך ז"ל)