תל-אביב. שישי. אחר הצהרים. הרגע הנכון לסיים ארוחה טובה,

לפסוע אט אט ברחוב, לשאוף קצת אויר תל-אביבי, ולראות אנשים.

אתה יכול למצוא כאלה מחוברים, בקבוצות גדולות או קומץ.

אך אם תפקח עיניים ותחפש - תוכל למצוא את הדמויות המנותקות ההזויות,

שלא ברור לך מה הן מחפשות שם, ונדמה לך שגם להן זה לא לגמרי ברור.  

מדדים אנו בכבדות בין בתי-הקפה, המאפיה הסמוכה כבר מתקפלת לקראת שבת,

והנה צדה את עינינו אשה קטנה, פנים מקומטות ושיער לבן ענק-ענק, פי 3 מהראש. 

היא תולשת פיסות לחם ומשליכה אותן על המדרכה. היו שם שתי יונים. האם אליהן?

הליכתנו מבהילה את היונים והיא ממשיכה לפזר לחם.

בזוית העין ראיתי שהיא שולחת אלינו הבעה כעוסה משהו.

הילדים אומרים שהיא זרקה את הלחם לעברי.

המשכנו ללכת ושמענו אותה חוזרת על משפט אחד פעם אחר פעם :

"תילוקקי את מה שנותנים לך".

האם התכוונה אליי?

האם חשבה שאני יונה?

שאוכל את הלחם שזרקה?

כל הדרך הביתה התפקענו מצחוק מהמשפט הטיפשי שאמרה.

ואולי, בעצם, הוא אחד החכמים שנאמרו אי-פעם?

תסתפקו במה שיש,

תמצו כל אפשרות,  

ואם כל מה שברשותכם הוא

פיסת לחם ישנה על המדרכה, אז אל תחששו ו-:

תילוקקו את מה שנותנים לכם!