מחר בערב זה מתחיל שוב, תסלחנה לי הבריות על כך שאני מקדים טיפה את יום הזכרון הפרטי שלי ביממה. ממש לפני שנה, בואכה יום הזכרון שעבר, כתבתי את הקטע הזה בתפוז. קצת מוזר להעלות את זה כאן בפעם הראשונה, ממש לא מזמן אחרי שפרסמתי שניים או שלושה פוסטים אחורה את "נשיקות לעמית". כן השתנו דברים מאז, ללא ספק, ודווקא לטובה אולי ראויי לציין. ואולי בכדי שזה יהיה טיפה יותר רלוונטי אז הפעם כן נגעתי, בטח שנגעתי.

המקור:

"בשבוע שעבר כמו גם בזה שיבוא, עברתי וגם אעבור שם עם האוטו כל בוקר בדרך לעבודה. הם משפצים שם עכשיו. מה זה אומר משפצים? יש ממש פועלים שמרחיבים את הכניסה, מחליפים כנראה את המדרכות, ומרצפים אותן מחדש. ככה שיהיה יותר הולם את המעמד נקרא לזה. את מגרש החנייה מסמנים מחדש וצובעים בלבן את כל הפסים, שלא יהיה ספק לאף אחד איפה החנייה ואיפה לא. החיילים גם הם מגיעים בבוקר, כנראה מתחילים את החזרות לקראת יום שני הגדול. כך זה נראה לפחות בבית העלמין בקריית שאול, מה גם שכך זה כנראה בכולם. ואני? אני חושב על אבא.

אני לא זוכר כלום. אני כן זוכר שהיה לי העונג לשמוע השבוע את השיר אולי הכי עצוב בעולם, `השיר על הארץ` של יהושוע סובול. פעם אחרונה כששמעתי אותו הייתי בתיכון. הוא עשה לי הרבה דמעות, כי בדיוק אז ראיתי את השם של אבא מתנוסס לו שם בגאון בעיתון, יחד עם הדגנים של הבוקר, כנראה שבדיוק צילמו את האנרדטה לעוד איזו כתבה כזו של יום הזכרון, אולי זה היה קצת יותר מדי לבוקר אחד. אני גם זוכר תמונה אחת שיש באלבום אצל אמא. זו תמונה ישנה שלי ושל אבא ביחד. הייתי אולי בן כמה חודשים, עם אבא במיטה. אבא נראה שם די מאושר, מניף אותי גבוה ושנינו צוחקים. אני תמיד נזכר בה בתמונה הזו כי זה אולי הדבר הכי מוחשי בעיני שקשור בי ובאבא.

לפני שנים, בעיצומו של חג פורים שמח שכזה, באו אלינו נציגים של חב"ד, פעם אולי זה היה נהוג שהם באים לביקור. ואולי גם היום הם באים בפורים לשמח יתומים ואלמנות נקרא לזה? אמא נשברה בפעם ההיא, אבל למרות שהייתי אז ילד אני חושב שכבר הבנתי לבד. כשהייתי אולי קצת יותר גדול, אני וחבר חיטטנו במחסן בבית הוריי. פתאום אני כמו נתקל באיזו קסדה כזו ישנה עם חור גדול שנפער בה בצד. ממש נקרעה מבחוץ אל תוך תוכה. ישר ידעתי שזו בעצם "הקסדה", פתאום אבא שלי "החדש" נכנס גם הוא למחסן בהפתעה מוחלטת, אני מראה לו את הקסדה בהתלהבות, והוא קופא, כמו מן מחליף צבעים, הוא לוקח אותה ממני בעדינות, וממלמל משהו בסגנון של עזוב את זה, זה לא משחק. לימים אמא תספר לי באיזה חצי חיוך שזו כמובן היתה הקסדה ההיא, ואבא שלי "החדש" לא ידע איפה לקבור את עצמו כשהבין שאני ואותו חבר הופכים אותה לעוד איזה אביזר באחת מסצנות המלחמה המרובות שלנו.

הרבה צדדים יש לשכול. אני לא יודע אם אפשר או מותר אפילו לתמצת כמה רגעים כאלה שייחרטו בך לעד בכמה שורות. אבל מדובר רק בקורטוב של תמצית מתוך אין ספור כאלה שפזורים אצלי מאז ועד היום, וכנראה שיהיו עוד - כנראה. כמה חודשים אחרי התמונה ההיא, שלי ושל אבא שמניף אותי שם מעל המיטה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. כשהייתי בן תשעה חודשים איבדתי את אבא. הוא נפל ברמה. אותו רסיס שפגע לו באותה קסדה שאני עתיד למצוא, הוא הוא זה שהפך אותי כנראה למה שמכנים היום "יתום צה"ל". "טוב אבל בטח יותר קל לך לא? כי בעצם אף פעם לא הכרת אותו" הם אומרים. "ברור", אני משיב ושותק.

את אבא קברו בבית קברות ארעי, אירועי המלחמה ונגזרותיה. רק אחרי שהמלחמה נגמרה הביאו את כל החללים לקבורת עולמים. כנראה שדפקו בדלת של סבא וסבתא מקצין העיר, ובישרו להם. אחר כך באו מקצין העיר ואמרו גם לאמא, שבשנייה אחת מזוויעה הפכה להיות אלמנת צה"ל. אפילו אין מה לתחום את זה במרכאות. היום סבא וסבתא קבורים ממש בסמוך לאבא. אמא כל הזמן אומרת לי שהם תמיד הפצירו  בה להמשיך הלאה למרות כל זה. ותודה לאל שזה מה שהיא עשתה.

ימי הזכרון אף פעם לא ממש קלים. אולי קצת יותר קשים, ואולי בעצם עוד יותר בשנים האחרונות בפרט. גם אני עברתי אי אילו תהפוכות ופשוט רגיש לי קצת יותר. שוב זה שבוע של המון שירים שנוגעים, אלפים שיהיו בבית העלמין שבטח ממש בימים אלה חיילים וחיילות עוברים ועל כל קבר ומניחים דגלון קטן של המדינה. ניפגש שם בבית העלמין עם קצת חברים, קצת משפחה, נדבר על זה שחם היום, קר היום, כמה זמן זה לקח להגיע, מה שלום עילי וכו'. פתאום צפירה, הטכס מתחיל, נאומים, קדיש מפי אב או בן שכול, הנחת זרים, מטח כבוד - תם הטכס. עוד חצי שעה עם אבא. אני דווקא מעדיף איתו אחד על אחד דווקא ביום שהוא נפל. ממש כמו שעשיתי לפני חצי שנה. אבל בסוף כולם ייפרדו מכולם, ונתראה ככה שוב בדיוק בשנה הבאה.

כך זה שוב ושוב משנה לשנה. אני לא כותב הרבה על אבא, ויש עוד הרבה דברים שאני גם לא ממש מעז לשאול, זה עוד פתוח מדי, למרות שהדור שלו לא הולך ונעשה צעיר. אולי כמה פוסטים נכתבו בצורה זו או אחרת על אבא, אבל מי באמת קורא בלוגים נכון? יש לי איזה יומיים להתכונן לזה נפשית ואז יש לי רק כמה שעות לתת לזה קצת לדעוך, אולי מפני שאני עלול למצוא את עצמי באיזו מסיבה של יום העצמאות. ואיזה מצחיק זה לפגוש חלק מהמשפחה רק בבית העלמין. יש את המשפחה מהצד הזה, מהצד ההוא, ויש גם את המשפחה שבאה כל שנה לבית העלמין. רק אצלנו - תודו.

אבא שוכב שם כבר לא מעט שנים, ביחד עם עוד הרבה הרבה חללים אחרים שחרפו נפשם. רק אצלנו שזורים במופע חיינו מושגים כל כך מוחשיים של שכול, של אבל, של אלמנות ויתומי צה"ל, ועוד של רבים אחרים. המציאות הכל כך מוטרפת של הארץ הזו שלא נותנת מנוח לנפש ולא לרגע קט אחד. אולי כן איזה רגע אחד יפה כזה שמונצח באיזו תמונה יפה של אבא והתינוק שלו מאושרים וכל כך חיים את אותו הרגע. רגע אחד לפני שהכל ייהרס.

בסוף כנראה לומדים לחיות עם זה, כי אין ברירה. לומדים לחיות עם הכל בלית ברירה, והחכמים שבינינו יודעים כנראה איך להוציא את כל הטוב מהחיים האלה למרות כל מה שפחות. אופטימיות פרופורציונאלית אני קורא לזה, ואם תרצו אז סובול כותב כך באחד מן הבתים של אותו שיר כל כך עצוב ויפה:

"בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה אנשים פורקי עול."

אולי בפעם הבאה שתקשיבו לשיר הזה, זה יישמע לכם טיפה אחרת.

מחר אני שוב אעבור שם ליד קריית שאול, ההכנות כבר בעיצומן, ובטח סיימו כבר עם הסימון של מגרש החנייה. מחר שוב אני אעבור שם ואחשוב עליך, בעצם כל יום אני חושב עליך, משנה לשנה."

מוקדש לאבא

עמית