רומנטיקה זה אני!
סיפורים רומנטיים מכל הסוגים, שיחדירו מתיקות גם ללבבות שהתייבשו כבר...
פוסטים אחרונים
- ביקור מולדת - סיפור רומנטי לשנה החדשה ! 12/9/18
- סוף סוף! ספרי החדש "שדה הנשיקות האדומות"!!! 12/6/18
- הקשיבו לי! הופעה מחודשת של סיפור רומנטי מאלף 11/12/17
- פגישה במוגרבי -סיפור רומנטי ליום העצמאות -הופעה מחודשת! 12/5/16
- ירח דבש מואר -סיפור רומנטי לחנוכה 13/12/15
- הסוכה הירוקה -סיפור עתידני רומנטי לסוכות 30/9/15
ארכיון
אספרסו עם דמעות חמות בצד - הסיפור הרומנטי השבועי, מיוחד ליום העצמאות תש"ע
הדבר האחרון שהיה עולה על דעתי הוא שאחגוג את יום העצמאות ה-10 של המדינה בבית קפה "רומא" בדיזנגוף. אבל כאן בדיוק אני יושבת , שערי הבלונדיני אסוף בחוסר תשומת לב על קדקודי, לגופי השמלה הכי חגיגית שלי -שמלת פסים כחול-לבן , ולרגליי נעלי עקב סיכה, שיותר משני מטר אי אפשר ללכת אתן. יום העצמאות היום. שוש, חברתי הנאמנה מהגימנסיה, מנסה בכל כוחה להצהיל את רוחי הנכאה. אני מניעה את זוויות שפתיי במאמץ כדי שייצא משהו דומה לחיוך. זה לא מצליח לי.
"אין אספרסו כזה בכל תל אביב!", אומרת שוש בלהט ומפצירה בי לא לבייש את הקפה האיטלקי המשובח, הסמל המסחרי של "קפה רומא", שהזמינה לי . אני לא מתווכחת., אבל גרוני חנוק מאז אמש, ואני לא מסוגלת לבלוע כלום. את יום העצמאות הזה הייתי אמורה לבלות אתו, עם צביקה, ולא עם שוש ודודתה הקשישה חנה, שהגיעה לביקור מאמריקה . אבל צביקה אמר ש"מה שהרגיש כלפיי, נגמר, ואין טעם סתם למשוך את זה". נו, ברור שאת יום העצמאות לא התחשק לו לבלות אתי, אלא עם אחת ש"נותנת". וכאלה לא חסרות שמסתובבות סביבו.
היה לי ברור מהתחלה שיהיה לו קשה להתאפק. בקושי הדפתי את התקפותיו אחרי סרט ב"מוגרבי", או אחרי טיול לילי בשדרות רוטשילד. ושלא תבינו אותי לא נכון. אין אישה שלא תתמסמס בין זרועותיו החסונות של צביקה. אין אישה שלא תחוש בעננים כשהוא מעניק לה מנשיקות פיו. אבל זה כבר לא הספיק לו. הוא רצה יותר. זה לא שהוא לא ידע שיש לזה תנאי "קטן" – הצעת נישואין. אבל כמו כל הגברים שיש להם הצלחה אצל נשים, הוא קיווה ששכחתי...ושאסכים לתנאי ה"קטן" שלו....לתת לו משהו "על החשבון"...הוא הזכיר לי שאני בת 22, ובגיל כזה כשיש חבר קבוע זה ממש דבר מקובל.
כמובן, כמי שבאה ממשפחה הגונה וערכית, לא הייתה לי עבורו שום תשובה חוץ מ"לא! לא ולא!" . לא יעלה על הדעת בכלל! אני בחורה טובה, לא מהזולות האלה של "השתמש וזרוק".אתה שומע, צביקה? הוא צחק, כשהוא מטיל את ראשו אחורה, ותלתליו השחורים רוטטים. אחר הצמיד אותי אליו, נשק לי עד שנשימתי נעתקה. ואמר בפשטות –"טוב, אז אני מניח שזאת נשיקת פרידה....".הוא סגר את הדלת מאחוריו, כשהוא שורק לעצמו מנגינה עליזה! ואז הגיעו הדמעות. שיטפון של ממש. אני יושבת שם, מסרבת להאמין. המילים "דבריך היכוני כחרב, דבריך עינוני מאוד" מהשיר "צריך לצלצל פעמיים", הולמות בי כחרב וכגרזן גם יחד.
לפתע נשמע צלצול בדלת. בדיוק כמו בשיר. זינקתי מהספה. הוריי היו אצל דודה זלדה ברחובות, אז זה יכול להיות רק הוא. הוא התחרט! הוא מצטער! הוא לא יכול לחיות בלעדיי! נצא יחדיו לבלות ביום העצמאות על שפת הים. אני אלבש את הביקיני הכחול שלי, ואחבוש כובע לבן, בצבעי הדגל שלנו...הוא יקנה לי גזוז ותירס חם...יד ביד נרוץ למים הקרים עדיין בעונה הזאת, אבל לא יהיה איכפת לי, כי הוא יחבק אותי, ויהיה לנו כבר תאריך לנישואין....
פתחתי את הדלת בתנופה, אבל זו הייתה רק שוש. התנפלתי על צווארה מתייפחת. שוש המעשית שפתה את הקומקום, הכינה לי תה חם ומתוק והכריחה אותי לשתות אותו. "הוא לא שווה את קצה הציפורן שלך, היפיוף הדון ז'ואן הזה!", הכריזה בשאט נפש, כשהיא מודיעה לי שמחר נלך יחד לבית קפה "רומא" בדיזנגוף, מתכון בטוח לשכוח נבל בעל לב אבן כמוהו. לא יכולתי להתנגד. הרגשתי חלשה ואומללה. ועכשיו אני פה, עם שוש והדודה שלה מאמריקה, עם הכובע הקטן המגוחך על ראשה, שנראה כמו פיתה. היא מספרת על אמריקה. שוש מספרת עוד בדיחה. ואני – רוצה לבכות ולהסתלק מפה! ואז לפתע....
"הי, בנות! אפשר להצטרף?". אלה הם חזי הארוך ועוד מישהו בלתי מוכר. אני מעווה את פניי לעבר שוש. רק זה חסר לי, בדיוק כשבא לי להפיל את עצמי על המיטה בבית ולבכות עד שאמות מצער! אבל שוש, הבוגדת הזאת, רק מרחיבה את חיוכה, והדודה שלה, חנה, במפתיע נהיית נורא עייפה וחייבת לחזור לישון קצת, לא, אין צורך ללוות אותה, תודה, ביתה של משפחת שוש נמצא במרחק שני רחובות מכאן...
וכבר חזי פותח את פיו בסדרת בדיחות וולגריות,על אחד שרצה להשיג בכל מחיר גרבי ניילון לאשתו, אז הוא הלך לסוחר בשוק השחור, ואמר לו...וההוא אמר לו....ואז...אני עוצמת את עיניי, ושברי מילים גולשים ליד אוזניי, ומתאדים לעבר החלל. שילך העולם הזה לעזאזל, הכול כל כך לא צודק, כל כך מאוס! לא, תודה, אני לא רוצה טורט גבינה! ובהנפת יד סרבנית אני מעיפה, כך מסתבר את כוס האספרסו , או מה שנשאר ממנה, היישר אל פרצופו של הבחור הבלתי מוכר שהגיע עם חזי.
כל השולחן מתפקע מצחוק. רק אני והבחור לא צוחקים. בידיים רועדות אני מושיטה לו ממחטה שינגב את הנזק. הוא מנגב כמיטב יכולתו, אך בכל זאת, כתם אספרסו בוהק על אפו, וזה מצחיק...חחחח אני פורצת בצחוק בלתי נשלט, והבחור גם הוא מחייך. אין ספק שיש לו רוח ספורטיבית. קוראים לו מוטי, והוא בן דוד של חזי מחיפה, שבא לבלות אתו את יום העצמאות.
"נו, אז איך החיפאיות? נותנות?", אני שואלת בעוקצנות. שוש נועצת בי מבט נדהם. היא לא רגילה לזה ממני. אני, ציפי, השקטה, העדינה, המנומסת, מלאת הטקט. שאני אתנפל ככה בפראות על אורח מחיפה?אבל מוטי לא נבהל, מסתבר. "כמו בכל מקום, יש נותנות ויש בחורות טובות", הוא מסביר בשקט. "נו, ומה אתה מעדיף? בטח את הנותנות!", אני יורה בו צרור נוסף, אל מול מבטיהם המזועזעים של שוש וחזי.
מוטי מתבונן בי בשתיקה. בפעם הראשונה אני שמה לב אליו . כתפיים רחבות, אף ישר, בלורית ערמונית שופעת. לא מכוער ובטח לא פטפטן. התרגלתי לשטף דיבורו הבלתי פוסק של צביקה, שבו, בהפסקות קצרות, אני מתמוגגת, או מהנהנת בראשי. אבל מוטי כמעט לא מדבר, אלא דווקא מעודד אותי לדבר, ואז הוא מקשיב. והסיפור מתפרץ מתוכי בכאב, ללא שליטה. מוטי מקשיב בסבלנות עד שזרם הדמעות פוסק. ואז הוא אומר בשקט, אך בהדגשה: "מי שלא יודע לחכות לבחורה טובה, מגיע לו רק 'נותנת'....".
יותר מאוחר כולנו אוכלים גלידה על חוף הים. שמלת הפסים שלי מתבדרת ברוח, ומוטי פוסע לצדי בשתיקה, על רקע הבדיחות של חזי וצחוקה הרועם של שוש מאחורינו. ולמרבה הפלא, בכלל לא מפריע לי שהוא שותק, כי את הדברים החשובים באמת כבר שמעתי ממנו.
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c ) |
תגובות (54)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יבורכו.....
צודק המגיב מעלי, מה עם גברים שנותנים לכל אחת?
אבל טוב, זה סיפור ליום העצמאות, עם ערכים מאותה התקופה, ובתור כזה הוא באמת רומנטי.
וטוב שנפטרה מהצביקה הזה.
(אי אפשר לככב פעמיים באותו היום. אשוב)
ומה עם גברים שנותנים?
אמן!!!
הדברים הטובים לפעמים נמצאים לידנו ואנחנו לא שמים לב אליהם בהתחלה. אני אוהבת הפי אנד.
ספור בנוסח הימים הרחוקים. חמוד.
אילנה
וואו, נהנתי!!!!
תודה אלומה,
קפצי לפוסט האחרון שלי וראי כמה הוא משלים את הסיפור שלך!!!
"מי שלא יודע לחכות לבחורה טובה, מגיע לו רק 'נותנת'....".
באהבה רבה דליה
ברוכה הבאה, אורחת יקרה! חן חן על ביקורך המענג!
סיפור של רוך. סיפור של אהבה.
מושלם.
משעשע אותי, איך הדברים פעם היו אחרת.... :-)
פעם ראשונה אצלך, מאמינה שלא אחרונה...
חג שמח!
אם הייתי יכולה להסביר את זה, הייתי ביל גייטס ממין נקבה...
ובכל זאת מקווה שיש לך בחורה טובה לידך...הן פשוט מחזיקות יותר זמן...
סיפור נפלא.
את כותבת כמו שאני אוהבת...
כייף לקרוא אותך.
*
איזה יופי :)
חג שמח !!
*
אלומה היקרה,
עיני קלטה היטב גם את הזוג שיושב מצד שמאל לשלישיה...חזי ומוטי? ( :
ובאשר לתוכן: לא יודעת לגביי החיפאיות, אבל טוב עשית שלא התעסקת עם הבאר-שבעיות...( :
אגב, מה שאכן הופך את הסיפור לאמין ונוסטלגי הוא העובדה שהיום השאלה הזו של מין לפני הנישואין היא פשוט לא רלוונטית. לטוב ולרע כאחד.
נמסתי...הסיפור..על רקע המוזיקה הנפלאה...
חוויייה.
כמובן שהעלית בי זכרונות יפים משנים עברו.
*
אלומה*
איזה סיפור חמוד.
מרגישים בו ממש את רוח התקופה.
והתמונה שצירפת נפלאה.
נותנת/לא נותנת
מצחיק בהתייחס לנורמות של היום . . .
יקירתי המשוחררת,
יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה........
נותנת או לא נותנת?????????????
החזרת אותנו אחורה במנהרת הזמן
ולעצמאות תרתי משמע,
לכל אחת לבחור איך לנהוג בענין........
אסתי
דרך הצבע
וכל החיפאים זוכרים בוודאי את מעגלי ההורה
עד אור הבוקר מול קולנוע אורה.....................
המצעד הצבעי בעיר התחתית,
ומצעד המחולות, בו חוללו כל החתיכות.......
בוקר טוב
נהנתי לקרוא אותך כתמיד עם חוש הומור וגרעין של אמת
בכל סיפור------שבוע נהדר פוזית*
אלומה יקירתי:)
סיפור הולם ליום העצמאות
ותמיד יש הפתעות בחיים
רק פעם אחת תסבירי לי מאין המעיין השופע הזה
של דמיונך היצירתי ?!!
}{שטוטית
חחח, אין כמוך, מיכאל, הבקי ומנוסה בנשים ומה שמסתתר במוחן הפעוט....
התמונה מתאימה לסיפור מסיבה אחת מאוד פשוטה -היא שימשה לי השראה ....אין לי ספק שגם עינך החדה קלטה את השלישיה מצד ימין....
גם הציורים שלך תמיד לוקחים אותי לעולמות אחרים, אז אנחנו תיקו, יקירתי! שמת לב שכתבת לי - "תודנה"? יש בזה גוון הודי מקורי...יפה דיברת!
גם את חיפאית? איזה קטע! מסתבר שיש לי כאן רוב חיפאי מוחץ ולא ידעתי!
שמחה שהיה לך טעים!
חביבתי, אין על החיפאיות....ואין עליך...חיבוק ענק ותודה!אלומה,את מקסימה.
הסיפור שלך,כמו קודמיו,
השאיר אותי מחוייכת ומסופקת.
תענוג לקרא אותך.
והתמונה.... :-)
תודה, אלומה נהניתי מהסיפור.
נותנות, לא נותנות, שתהיינה לי בריאות...
הרי כולנו יודעים שבסוף כולן נותנות, כי אי אפשר להלחם נגד הטבע.
שבוע נעים !
החיפאיות לא נותנות..
חחחחחחחחחחחחחחחח
סיפור יפיפה.
רק את יודעת לכתוב כל כך יפה סיפורים.
*
שמלת הפסים שלי מתבדרת ברוח,
ומוטי פוסע לצדי בשתיקה
אלומה יקרה,
והיום הם חיים באושר ועושר,
קצת שותקים וקצת צוחקים,
ובעיקר חוגגים
חג עמצמאות שמח
דבי
אלומה יקרה,
בכלל לא מפריע לי שהוא שותק,
כי את הדברים החשובים באמת כבר שמעתי ממנו.
סיפור נהדר קראתי בנשימה אחת
וחיפשתי אותך בתמונה המתאימה כמו כפפה לסיפור.
חיבוק לשבוע נהדר
שלך,גרטה*
איזה סיפור מרתק.
אהבתי גם את הצילום של שנות החמישים - שישים...
גרמת לי להתגעגע לחגיגות של עצמאות של פעם...
בחיפה היתה במה בגן הזיכרון...
וכל אלה שלא היו להם רכבי וגרו רחוק מהעיר (כמונו)
היינו באים בערב עצמאות ונשארים לישון על הדשא...כדי להיות קרובים לחגיגה..
שהמשיה בחוצות העיר.
ריקודים בכל מקום..
בקיצור החזרת אותי במנהרת הזמן.
הסיפורים שלך תמיד לוקחים אותי למחוזות אחרים....
תודנה לך.
רפאלה
*
(כיכבתי כבר מזמן..והמחשב זרק אותי..הנה שבתי כדי לכתוב תגובה).
סיפור נפלא.
כל כך מזכיר את אותם זמנים ודוקא את הבחורות והבחורים בעלי הנפש. אלו שעצורים בהבעת הרגשות המנסים להתפרץ מתחת לשטח.
אותם ביישנים למחצה שהקודים החברתיים גוזרים עליהם איפוק והרומן שלהם מתנהל בחוויות של דיבור, בילוי ואפילו קצת חיבוק ונשיקה קלה... עד שאחרי חודשים, כשהקשר חזק, "נמס הקרח" לאט-לאט...
היום קוראים לכאלה... חנונים...
שבוע טוב,
רמי
*
"נו, אז איך החיפאיות? נותנות?", אלומה... הסתבכת עם החיפאיות, כלומר איתי.
שבוע טוב יקירה.
אלומה המדהימה,
איזה יופי....
סיפור ממש עדין ורגיש
עם טעם של פעם....
אהבתי.....
יום עצמאות נפלא,
שפע אור ואהבה,
א י ל נ ה
סיפור יפה,מהחיים,אמיתי
שבוע טוב וחג עצמאות שמח
כמו תמיד אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע מה יהיה הלאה....להזכיר לך? הפי אנד!!! והנה גם חיבוק להזכיר לך!
אני רואה שכל הערים מובילות לרומא...
אני מתה על החיפאים, ובייחוד על החיפאיות, בתנאי שכולן כמוך וכמו רפאלה.....חיפה זה גזע!
כוכב
כמו תמיד נפלאה.
לא יפה מצידך
כמו תמיד... השארת אותי במתח
ואיני יודע אם בסוף היא נתנה לו
כמו שאומרים, הפוך על הפוך
או כמו שהארי אמר לסאלי
חג שמייח וחיבוק גדול
אלומה היקרה.
.
וואו...הזכרת לי את קפה רומא בחיפה
בערב יום העצמאות ככה קצת אחר הצהריים היינו מגיעים מוקדם
לתפוס מקומות כדי לצפות במצעד המחולות
ואחכ" לרדת לרחובות לקבל על הראש עם הפטישים
איזה סיפור מקסים
"נו, אז איך החיפאיות? נותנות?
אני נוסע עכשיו לחיפה
ahavti et a sipur
nostalgia israelit
neshika mi a nostalgia mi rio
נמסתי :))
אז מה את אומרת על החיפאים?!
אהבתי את סיפורך יקירה!