הדבר האחרון שהיה עולה על דעתי הוא שאחגוג את יום העצמאות ה-10 של המדינה בבית קפה "רומא" בדיזנגוף. אבל כאן בדיוק אני יושבת , שערי הבלונדיני אסוף בחוסר תשומת לב על קדקודי, לגופי השמלה הכי חגיגית שלי -שמלת פסים כחול-לבן , ולרגליי נעלי עקב סיכה, שיותר משני מטר אי אפשר ללכת אתן. יום העצמאות היום. שוש, חברתי הנאמנה מהגימנסיה, מנסה בכל כוחה להצהיל את רוחי הנכאה. אני מניעה את זוויות שפתיי במאמץ כדי שייצא משהו דומה לחיוך. זה לא מצליח לי.
"אין אספרסו כזה בכל תל אביב!", אומרת שוש בלהט ומפצירה בי לא לבייש את הקפה האיטלקי המשובח, הסמל המסחרי של "קפה רומא", שהזמינה לי . אני לא מתווכחת., אבל גרוני חנוק מאז אמש, ואני לא מסוגלת לבלוע כלום. את יום העצמאות הזה הייתי אמורה לבלות אתו, עם צביקה, ולא עם שוש ודודתה הקשישה חנה, שהגיעה לביקור מאמריקה . אבל צביקה אמר ש"מה שהרגיש כלפיי, נגמר, ואין טעם סתם למשוך את זה". נו, ברור שאת יום העצמאות לא התחשק לו לבלות אתי, אלא עם אחת ש"נותנת". וכאלה לא חסרות שמסתובבות סביבו.
היה לי ברור מהתחלה שיהיה לו קשה להתאפק. בקושי הדפתי את התקפותיו אחרי סרט ב"מוגרבי", או אחרי טיול לילי בשדרות רוטשילד. ושלא תבינו אותי לא נכון. אין אישה שלא תתמסמס בין זרועותיו החסונות של צביקה. אין אישה שלא תחוש בעננים כשהוא מעניק לה מנשיקות פיו. אבל זה כבר לא הספיק לו. הוא רצה יותר. זה לא שהוא לא ידע שיש לזה תנאי "קטן" – הצעת נישואין. אבל כמו כל הגברים שיש להם הצלחה אצל נשים, הוא קיווה ששכחתי...ושאסכים לתנאי ה"קטן" שלו....לתת לו משהו "על החשבון"...הוא הזכיר לי שאני בת 22, ובגיל כזה כשיש חבר קבוע זה ממש דבר מקובל.
כמובן, כמי שבאה ממשפחה הגונה וערכית, לא הייתה לי עבורו שום תשובה חוץ מ"לא! לא ולא!" . לא יעלה על הדעת בכלל! אני בחורה טובה, לא מהזולות האלה של "השתמש וזרוק".אתה שומע, צביקה? הוא צחק, כשהוא מטיל את ראשו אחורה, ותלתליו השחורים רוטטים. אחר הצמיד אותי אליו, נשק לי עד שנשימתי נעתקה. ואמר בפשטות –"טוב, אז אני מניח שזאת נשיקת פרידה....".הוא סגר את הדלת מאחוריו, כשהוא שורק לעצמו מנגינה עליזה! ואז הגיעו הדמעות. שיטפון של ממש. אני יושבת שם, מסרבת להאמין. המילים "דבריך היכוני כחרב, דבריך עינוני מאוד" מהשיר "צריך לצלצל פעמיים", הולמות בי כחרב וכגרזן גם יחד.
לפתע נשמע צלצול בדלת. בדיוק כמו בשיר. זינקתי מהספה. הוריי היו אצל דודה זלדה ברחובות, אז זה יכול להיות רק הוא. הוא התחרט! הוא מצטער! הוא לא יכול לחיות בלעדיי! נצא יחדיו לבלות ביום העצמאות על שפת הים. אני אלבש את הביקיני הכחול שלי, ואחבוש כובע לבן, בצבעי הדגל שלנו...הוא יקנה לי גזוז ותירס חם...יד ביד נרוץ למים הקרים עדיין בעונה הזאת, אבל לא יהיה איכפת לי, כי הוא יחבק אותי, ויהיה לנו כבר תאריך לנישואין....
פתחתי את הדלת בתנופה, אבל זו הייתה רק שוש. התנפלתי על צווארה מתייפחת. שוש המעשית שפתה את הקומקום, הכינה לי תה חם ומתוק והכריחה אותי לשתות אותו. "הוא לא שווה את קצה הציפורן שלך, היפיוף הדון ז'ואן הזה!", הכריזה בשאט נפש, כשהיא מודיעה לי שמחר נלך יחד לבית קפה "רומא" בדיזנגוף, מתכון בטוח לשכוח נבל בעל לב אבן כמוהו. לא יכולתי להתנגד. הרגשתי חלשה ואומללה. ועכשיו אני פה, עם שוש והדודה שלה מאמריקה, עם הכובע הקטן המגוחך על ראשה, שנראה כמו פיתה. היא מספרת על אמריקה. שוש מספרת עוד בדיחה. ואני – רוצה לבכות ולהסתלק מפה! ואז לפתע....
"הי, בנות! אפשר להצטרף?". אלה הם חזי הארוך ועוד מישהו בלתי מוכר. אני מעווה את פניי לעבר שוש. רק זה חסר לי, בדיוק כשבא לי להפיל את עצמי על המיטה בבית ולבכות עד שאמות מצער! אבל שוש, הבוגדת הזאת, רק מרחיבה את חיוכה, והדודה שלה, חנה, במפתיע נהיית נורא עייפה וחייבת לחזור לישון קצת, לא, אין צורך ללוות אותה, תודה, ביתה של משפחת שוש נמצא במרחק שני רחובות מכאן...
וכבר חזי פותח את פיו בסדרת בדיחות וולגריות,על אחד שרצה להשיג בכל מחיר גרבי ניילון לאשתו, אז הוא הלך לסוחר בשוק השחור, ואמר לו...וההוא אמר לו....ואז...אני עוצמת את עיניי, ושברי מילים גולשים ליד אוזניי, ומתאדים לעבר החלל. שילך העולם הזה לעזאזל, הכול כל כך לא צודק, כל כך מאוס! לא, תודה, אני לא רוצה טורט גבינה! ובהנפת יד סרבנית אני מעיפה, כך מסתבר את כוס האספרסו , או מה שנשאר ממנה, היישר אל פרצופו של הבחור הבלתי מוכר שהגיע עם חזי.
כל השולחן מתפקע מצחוק. רק אני והבחור לא צוחקים. בידיים רועדות אני מושיטה לו ממחטה שינגב את הנזק. הוא מנגב כמיטב יכולתו, אך בכל זאת, כתם אספרסו בוהק על אפו, וזה מצחיק...חחחח אני פורצת בצחוק בלתי נשלט, והבחור גם הוא מחייך. אין ספק שיש לו רוח ספורטיבית. קוראים לו מוטי, והוא בן דוד של חזי מחיפה, שבא לבלות אתו את יום העצמאות.
"נו, אז איך החיפאיות? נותנות?", אני שואלת בעוקצנות. שוש נועצת בי מבט נדהם. היא לא רגילה לזה ממני. אני, ציפי, השקטה, העדינה, המנומסת, מלאת הטקט. שאני אתנפל ככה בפראות על אורח מחיפה?אבל מוטי לא נבהל, מסתבר. "כמו בכל מקום, יש נותנות ויש בחורות טובות", הוא מסביר בשקט. "נו, ומה אתה מעדיף? בטח את הנותנות!", אני יורה בו צרור נוסף, אל מול מבטיהם המזועזעים של שוש וחזי.
מוטי מתבונן בי בשתיקה. בפעם הראשונה אני שמה לב אליו . כתפיים רחבות, אף ישר, בלורית ערמונית שופעת. לא מכוער ובטח לא פטפטן. התרגלתי לשטף דיבורו הבלתי פוסק של צביקה, שבו, בהפסקות קצרות, אני מתמוגגת, או מהנהנת בראשי. אבל מוטי כמעט לא מדבר, אלא דווקא מעודד אותי לדבר, ואז הוא מקשיב. והסיפור מתפרץ מתוכי בכאב, ללא שליטה. מוטי מקשיב בסבלנות עד שזרם הדמעות פוסק. ואז הוא אומר בשקט, אך בהדגשה: "מי שלא יודע לחכות לבחורה טובה, מגיע לו רק 'נותנת'....".
יותר מאוחר כולנו אוכלים גלידה על חוף הים. שמלת הפסים שלי מתבדרת ברוח, ומוטי פוסע לצדי בשתיקה, על רקע הבדיחות של חזי וצחוקה הרועם של שוש מאחורינו. ולמרבה הפלא, בכלל לא מפריע לי שהוא שותק, כי את הדברים החשובים באמת כבר שמעתי ממנו.
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c ) |