מאוחר עכשיו וכולם ישנים. אני לא עייף בכלל. אני במיטה רק כי ככה צריך. הוילון בחלון של החדר שלי מנסה לעוף לכיוון שלי ומבחוץ נכנסים ריחות טובים של הדברים שצומחים בגינה ונרטבו מהמים של הלילה. אם רק הייתי רוצה הייתי קושר את הוילון לצוואר ועף. אני סופרמן. אני יודע לעוף. הם עוד לא יודעים. אף אחד לא יודע. רק אני.

עוצם עיניים ומתאמן. אני קופץ על המיטה ומתרגל זינוקים. החלון לא גדול ואני חייב לצאת בזינוק אחד מדויק. הירח גדול ועגול ואני מתכוון להגיע עד אליו.

החליפה כבר עלי. אני קטן רק פה. בעיניים של אלו שלא יודעים לעוף. עם החליפה אני יותר גבוה מאבא ואמא ביחד. כשאני אהיה גדול אני אהיה באמת גדול. יותר מאבא. אני חייב כי הוא לא גבוה בכלל. יש לי שרירים עגולים ותלתל על המצח. העיניים שלי יכולות לעשות חורים בראש לאויבים שלי.

זינוק אחד ואני עף. הקצה של העץ כמעט נוגע לי בבטן ואני כבר נמצא בשקט שמעל כולם. יש מכונית קטנה שנוסעת ברחוב. אם רק ארצה אני ארים אותה ואקח אותה לאן שירצו. הם יסתכלו עלי בעיניים גדולות ופיות פעורים. גם הילדה הקטנה והג'ינג'ית שבטח יושבת מאחורה וחושבת שאין גיבורים. היא תחייך לי חיוך מתוק שכזה. אני לא אסמיק ולא יהיה לי אכפת.

אני עף אל הים, אל הנמל. מתיישב על עגורן גבוה ומחפש למטה את הפושעים שמסתתרים בין הצללים והמכולות. אני רואה אותם. הנשימה שלי מתקצרת. הם גונבים דברים ושמים בשקים נפוחים. אני צולל לעברם באוושת גלימה מתנפנפת ואנחנו נלחמים. אחד אני מעיף לאמצע הים. את השני אני תולה מצווארונו על קצה העגורן והוא מנפנף ברגליו ובוכה מפחד. אני לוקח את שקי השלל ומחזיר חזרה. שוטרי הנמל מריעים לי. אני קד קידת ראש קטנה ומזנק לעבר הירח. אני שמח. נוגע בו ועף חזרה.

נוחת במיטה ופותח עיניים. השמש בחלון גדולה וצהובה. אמא פותחת את הדלת ואומרת לי לקום. ארוחת בוקר. אם היא רק הייתה יודעת איפה הייתי בלילה. אני מחכה לספר לעידן על ההרפתקה הגדולה. גם עידן יודע לעוף אבל בכלל לא כמוני. כמוני רק אני יודע.

תופס את הסדין וקם בדילוג. קושר לצוואר ודוהר לסלון. אני רץ ותיכף ממריא. מהספה רק קפיצה אחד מפרידה ביני ובין השמיים. אני מזנק זינוק גיבורי ופתאום העולם מתרוקן משמחה ומתמלא באכזבה ופחד. הראש נחבט בפינת הספה וממקום שמעל העיניים שלי מגיעים נהרות של כאב ודם. אני נבהל נורא. אני חושב שאני הולך למות. הכוחות שלי עובדים רק בלילה ועכשיו כבר יום.

בית חולים והסדין עדיין עלי. תפרו אותי ובכיתי המון. זה לא היה צריך להיות ככה בכלל. הייתי אמור לעוף באמת. עד העיר התחתית בשביל לאכול צ'יפס עם חריף ולא חביתה כמו שאמא רוצה. הייתי אמור לעוף מעל הבית של עידן ולצעוק לו דברים מלמעלה. הייתי אמור להיות גיבור. כמו בלילה. אני לא חושב שאני יכול לעוף יותר. אני בוכה למרות שכבר לא כואב לי מתחת לתחבושת. אני רוצה לירח ובמקום זה יש עלי רק אורות אפורים.

אני שוב במיטה כי אני צריך לנוח. אני קורא על קפטן נמו והצוללת שלו. הוילון מתנפנף לו ברוח כמו גלים של הים. אני עוצם עיניים וצולל.