ההקדמה

למרות שאני תופסת את עצמי כאדם רציונלי ואחראי צברתי היסטוריה של קפיצות ראש לבריכות בהן לא ידעתי בבטחון שיש מים... הולכת עם הבטן לפעמים, מחליטה לא לחשוב מחשבות משתקות (גם אם ריאליות לגמרי) על סיכונים, קשיים צפויים או סיכויים ונותנת לחיים לפעפע בי, מתוך הרפתקנות, סקרנות, הרצון להתמודד ולהתפתח  והתקווה ללמוד דבר או שניים על עצמי ו/או על החיים. איכשהו, עד כה, מכל שגיונותי פרחתי: הטיול לבד למזרח , קורס הויפאסאנה, טרק סובב אנאפורנה עם התרמיל על הגב, לימודי ההנדסה, החתונה, ההגירה, השיבה, הגירושין, שנת השבתון, לימודי האומנות, קורס art of living...ועוד ועוד. 

הדיסקליימר

יש סיכוי שהפעם הגזמתי???

הפרטים

אז ככה - הצטרפתי לקבוצת המתאמנים של הקפה לקראת מרתון תל אביב - יריתי באפילה כמה משפטי טיזינג ו... הופ אני בטייץ ונעלי ספורט יוצאת לדרך.

נכון - אמנם לא מדובר במרתון כולו אלא בעשרה ק"מ (בלבד?!#$^$&) וכמובטח מלווה אותנו שלושה אימונים בשבוע מאמן מקצועי שנון ומבטיח ומעל המצופה התקבצה לה חבורה של אנשים נפלאים במיוחד (אלה עם החיוך הענק והניצוץ המקסים הזה בעיניים) לחלוק גורל...

אבל - האמנם לכל הגורמים האלה יש יכולת לשפר את הסיכוי שלי - אני שלא רצתי מאודי - להגיע לקו הגמר אין-וואן-פיס, באותו יום קלנדרי של המרוץ ובלי שום גלגלי עזר?

את זאת חברים יקרים - זמן יגיד, מקלד(ו)ת תתעד(נה) ומצלמה אללי כבר מנציחה (מה עוד יכול לעשות תריאטלת קל רגליים בקבוצת המיוזעים שלנו אם לא להקיף אותנו בחיוך משועשע ולצלם :o).

יריית הפתיחה

סטאיי טיונד:

אשתדל לאמבד כאן כל פעם שיר שקשור איכשהו לריצה וכמובן לעדכן...

שיהיה לכולנו שבוע מקסים ופורה!