פעם, הכל היה מאוד ברור...אבא אמר, אז עושים אחרת חוטפים.. הרגשות של כל הצדדים היו מוקפאים אי שם במקרר נשכח.. הייתה צייתנות המלווה בפחד ומי שלא ציית הסתכן בעלבונות, מכות ואף נידוי.

אי שם באמצע המאה הקודמת, לקראת שנות הששים, יחד עם שיוויון הזכויות של הנשים התחיל את לידתו שיוויון הזכויות לילדים. ומרגע שיש שוויון זכויות וכולנו יודעים שבדרך מוזרה הילדים יודעים את זה כבר ביום שנולדו, יש למצוא דרך חדשה לחינוך כי למכות ולפחד כבר אין מקום.

ומה באמת עושים?

יש שחושבים שלהיות החברים של הילדים תהיה הדרך הטובה. מסתבר שיש להם חברים ומאיתנו הם צריכים משהו אחר..

יש שחושבים שעל מנת שהילדים לא יטפסו עליהם יש לקבוע חוקים והגבלות לכל דבר - ומסתבר שגם זה לא עובד אלא רק מכניס את הילדים למאבק כח או לדיכוי ופחד..

ויש שלא נוקטים בדרך אחידה כל שהיא אלא נוקטים בשיטה של כיבוי שרפות וגם זה מסתבר לא עובד כי הילדים חסרים מנהיגות וסדר בבית על מנת לפתח סגנון התנהגות שישרת אותם בתוך החברה.

אם כן, מה נשאר?

נשאר לפעול בדרך יצירתית, אסרטיבית, שתוביל את הילד להתנהגות טובה ונעימה מתוך תחושה שהוא בחר בה.

יש לפעול באופן כזה שיגרום לילד לרצות לשתף פעולה. לא בשוחד, לא בתחנונים ולא במריבות. כי אם בהדרכה עקבית שתתן לו את ההזדמנות לחוות את התוצאה של בחירותיו.

בפעם הבאה אתן דוגמאות לקונפליקטים ודרכים לפתרון. אשמח לתגובות ולבקשות ספציפיות.