באירועים אלה, מורגשת באוויר תחושת הביחד, "שותפים" לחווית השכול. הציפיה הדרוכה לתחילת הטקס, ישובים יחדיו, באיפוק טעון, ללא הבדלי השקפות פוליטיות. השתיקה האומרת הכל... הצפירה נשמעת. כלם נעמדים כאילו יד נעלמה מכוונת הכל, בסדר מופתי. והטקס מתחיל.
שרים בכיכר- בזה אחר זה, עולים לבמה, ממיטב זמרי ארצינו, נמצאים במרחק נגיעה, ממני... שרים בדרכם, את שירי העצב, שעליהם גדלנו. ואני ביחד עם כלם, מזמזם את המנגינה. בין לבין, על מסכי הענק הממוקמים לצידי הבמה, עדויות של משפחות שכולות, שאיבדו את היקר להם מכל. תחושת העצב הכבד שבאויר... והדמעות מתחילות לזרום...
שרים בכיכר- החוויה העוצמתית, מחזירה אותי לשם, כל שנה ושנה. תחושת ההזדהות של הביחד, תורמת את שלה. תם ונשלם הטקס לשנה זו. הקהל, בשקט המופתי האופיני לו, עוזב אט אט את הכיכר, כל אחד לביתו. פה ושם ניתן לראות מכרים הנפגשים במפתיע...
שרים בכיכר- צמד מילים שאומרות הכל.
|