אני יודעת שהפוסט הזה עשוי להרעים עלי מתנגדים רבים,

אבל מידי שנה לקראת יום הזכרון ויום העצמאות חוזר אלי עניין השי לחייל.

את הרשומה הזו פרסמתי כבר לפני כמה שנים, במקום אחר. אבל עובדה, יש דברים שלא משתנים.

ומאחר והבוקר שלחתי, שוב, את שני ילדי עם שי לחייל לכתה, אני מוצאת שהפוסט הזה רלבנטי מתמיד

יש כמה דברים שהם נכסי צאן ברזל של החברה הישראלית, כל מיני סיסמאות הופרכו בגינם, ואנשים אשכרה מאמינים באמונה שלמה ש"הפרחים לצה"ל".

מתוך כך, אף אחד אף פעם לא ערער או שאל שאלות בכל הנוגע לכל מיני פרות קדושות, שלדעתי כבר מזמן היה ראוי לעשות להן המתת חסד.

 ובמה דברים אמורים?.

אתמול בלילה, מצאתי את עצמי מחפשת בעיניים סומות אחרי קופסאות שימורים בסופר השכונתי, הייתי מתה מעייפות ובאמת שרציתי הביתה בסיומו של יום מפרך, ובמקום זאת נאלצתי להלחם עם אשה אחרת כמו בקרב על המיליקי על איזה סרדין עקום.

 לא, סדר פסח מאחורינו ובכל זאת הסופר המה באמהות כמוני שבאו ברגע האחרון להשלים את רשימת הציוד לרגל ה"שי לחייל",

גם אני כמו כל אמהות ישראל, כמו אימי בשעתו וסבתי בזמנה, קיבלתי את המכתב המיוחל מהגננת ומהמורה של ילדי ובו הנחיות ברורות כיצד יש למלא בכל טוב שימורי ארצנו את ה"שי לחייל". 

נתבקשנו להביא לגן של הקטנה ולבית הספר של הגדול "שי לחייל", השי כך נכתב לנו בדף המודפס, אמור לכלול חטיפים, קונסרבים (כך במקור), ופלים, עוגיות, קפה/תה וכו'.

ניתן להוסיף גם דבר מה אישי .

 ואני בליבי תהיתי שו האדא "דבר מה אישי"? מה הכוונה?! משחת שיניים?!, קונדומים?!.

עלות החבילה הזו עם הקונסרבים עולה לי הרבה יותר מ 20 ש"ח ולחיילים שווה הרבה פחות. 

אוקיי, אז אתם רוצים קשר אישי, סבבה, שכל תלמיד או ילד יצייר ציור ויכתוב מכתב לחייל, ויעבירו להם את הציורים, אבל זה חייב להיות דו כיווני ושיחייבו גם את החיילים לענות לילדים (לחיילים זה חצי שעה של הפסקה מתיזוזים, כולה לכתוב שורה וחצי תשובה לעלות את המורל של הילדים וכדי לחזק את הקשר עם המדינה).  

כן, זה חייב להיות דו כיווני, ולא כמו שאני זוכרת בעצב משנה שעברה, בה הכין ילדי את ה"שי לחייל" הכי שווה שנראה במחוזותינו, והוא התעקש לצרף מכתב ובו הוא גם כתב את שמו, כתובת ומספר טלפון, וביקש מהחייל אם הוא יכול להתקשר אליו, ניסיתי להניע את מחמלי מלחטוף מהלומת אכזבה נוספת של החיים אבל הוא התעקש.  

שבועות הוא חיכה למילת תודה פשוטה מה"חייל" שלו, בסוף הוא תירץ את זה לעצמו ולנו בכך שהחייל כנראה

בהרבה אימונים ואין לו טלפון ואין לו יכולת להתקשר להגיד "תודה",

ואני הנהנתי בהסכמה שבטח החייל כרגע ממש מציל את המדינה בגופו, וזה לא שהוא סתם שמוק שלא שם על ההשקעה העצומה והמחשבה הרבה שילד בן חמש השקיע בו. 

ובכלל, לא יודעת מה איתכם אבל אני הייתי חיילת בצהל"נו (דווקא קרבית מספיק כדי להיחשב כמי שראויה ל"שי", אפילו הייתי מחויבת במילואים), יש לי שני אחים ששירתו בצבא ולא בבקו"ם או בשק"ם, בהחלט "קרבי", אחד מהם קרבי במיוחד.

אני נשואה לאיש שבילה חלק נכבד מימיו (תחת אש חיה) יש לי חברים שגם היום עשור אחרי שהשתחררו הם מקריבים קרוב לרבע מימיהם לטובת צבא ההגנה לישראל, והרשימה עוד ארוכה, ואף אחד ממכרי באשר הם, מעולם, כחייל לא זכה לקבל חבילה מילד זה או אחר. אז מישהו יכול להסביר לי לאן הולכות החבילות האלה?!,

אם כל שנה אנחנו שולחים ושולחים (מאז ימי בגן בתיה, ועד הפיכתי לאמא כלום לא השתנה גם לא תוכן החבילות) ומאידך אף חייל שהכרתי לא קיבל חבילה, ובכלל אין מה לעשות עם החבילות הללו למעט לרוקן ארנקים ולתזז אמהות חפות מפשע כמוני בשעת לילה מאוחרת לסופר לנסות להשיג איזה קונסרבים.

תסלחו לי, אבל לדעתי בזבוז זמן וכסף, וחבל שאף אחד לא מתעורר ועושה הערכות מחדש.  

אני בעד לתרום לצה"ל, אבל חליק, האם זו הדרך?!  

כשאמא שלי הייתה ילדה בשנותיה הראשונות מאוד של המדינה, היה הגיון לבקש מסבתא שלי לשלוח מצרכים ולאפות עוגות ולאסוף בבית הספר ולשלוח לחזית. כשאני הייתי ילדה הייתה איזה מלחמה "צודקת" באוויר, אז היה היגיון לצ'פר את החיילים שלנו שנכנסו עמוק עמוק , ורחוק רחוק רק כדי שעשור ומשהו אחר כך הבנים שלהם יצטרכו לצאת משם. אבל היום?!, לא עדיף פשוט לתת לחיילנו איזה קופון לבירה וסרט, ולהפסיק לספר לילדים שלנו סיפורים על חיילנו האמיצים הלוחמים בשדה הקרב. מילא אי הנעימות הנלוות לקרב על הקונסרבים בסופר, אבל תוסיפו את המצב הכלכלי שלא הכי במיטבו ערב עצמאותנו.

ולא חשוב מה הסקרים והממשלה מספרים לנו, עדיין יש משפחות רבות שנלחמות להחזיק את הראש מעל המים, לא, הן לא מוגדרות מתחת לקו העוני, סתם משפחות כמוני וכמוכם, שפתאום חטפו פיטורין, או שהעסקים נחלשו, והם סופרים את השקלים לחלב והלחם כדי לא להזדקק "לטובות" המדינה.

כשמשפחה כזו הולכת ומכינה "שי לחייל" עמוס ומרשים כי אי אפשר לאכזב את הילד, ובכלל אנחנו מדברים פה על צה"ל, ואיך שהוא החבילה של אותה משפחה (ויש אצלנו במדינה איזו אחת או שתיים כאלה), מגיעה דווקא לאותו חייל "צפוני" שמחובר לפלאפון ולכרטיס האשראי של אמא, שבאבחת רגע מעקם את האף נוכח הקפה השחור שאין לו מה לעשות איתו ומעיף אותו לפח, אותו קפה שנקנה אשכרה מפיתם של אותם ילדים ששלחו לו את החבילה, ושלא תבינו חלילה לא נכון, אין לי מילה אחת כנגד החייל, מה לעשות , לא אשמתו שהוא לא שותה קפה שחור.

אז קיטרתי אבל הכנתי שתי חבילות, עטופות בנייר צבעוני ובסרטים, מלאות בגרעינים שחורים, וקופסת תה, מנה חמה ושימורי אננס, במבה וצ'יפס.

 והבן שלי , שהוא כנראה לא משהו בהפקת לקחים, כתב מכתב מקושט ומצויר ומעומק ליבו "לחייל האמיץ מאוד, אני רוצה להגיד לח (טוב, הוא בכתה א' מותר לו) תודה רבה רבה שאתה שומר על המדינה בשבילנו ואתה כל כך חזק וגיבור. מעדו כתה א 1."  

אז זהו, שהיום עדו בכתה ד 1. הבוקר הוא יצא עם "שי לחייל", עדיין מלא בקפה (צ'יפרתי את החייל, השנה החלפתי מיוזמתי את הקפה שחור בטסטר צ'וייס, ובתי הקטנה, רק בכתה ב, שאל "אבל אמא, מה אם החייל הזה אוהב תה?!" ). הוא שלח גם השנה מכתב (עדיין עם שגיעות כתיב, עדיין עם שם וטלפון ושוב הבקשה הזו "אשמח לתגובתך. עדו" הוא גם חיבר לו שיר. אחותו השקיעה וציירה, וגם היא צרפה שם וטלפון.

 אני רק תוהה עוד כמה שנים הם ימשיכו לקוות ולצפות, עד שהמציאות תעורר אותם מהאשלייה.

בינתיים, אני ממשיכה להתמרמר, אבל ככל שנה שולחת שי לחייל. וממשיכה לחשוב שגם פרות מניבות מתישהו מזדקנות, וכדאי לשקול להמיר אותן באחרות.