כותרות TheMarker >
    ';

    reality check point

    לא על כנפי נשרים

    לא על כנפי נשרים
    הוא בא, אם הוא בא,
    ולא שאגת אריות
    היא בשורת כניסתו.

    בסתר זוחל הוא כרמש,
    מגיח לפתע בשעת תרדמה
    מחשכת הפינות הזנוחות,
    הנגד אדם – הפאשיזם.

    אריה (לוין) דקר (1975). שירים. תל אביב: שחר.


    הבלוג הזה הוא בלוג עדויות מהמחסומים בעומק הגדה (ולא מעברי הגבול המצויים כמעט על הקו הירוק). אלו עדויות של אישה אחת, אני, שעומדת במחסומים כבר ארבע שנים וחצי, פעם בשבוע. אני מסתפקת בפרסום עדויות, לרוב מצולמות. את דעתי אני שומרת בדרך כלל לדיון המתנהל בתחתית כל פוסט.

    חופש הביטוי, כמו כל זכות אחרת איננו בלתי מוגבל. כשמצאתי עצמי נותנת במה לדוברים אלימים סגרתי את הבלוג לתגובה לחברים רשומים בלבד. תגובות אלימות מבריחות קוראים רציניים ומדרדרות את הדיון. הודעות אלימות, הודעות פח-זבל או כאלו שלא תורמות לדיון לא ימחקו, אבל חברותו של הכותב בבלוג תפסל כך שלא יוכל לשוב ולהשתתף בדיונים. חופש הביטוי אינו כולל את החירות לפגוע באחרים והוא אמור לממש את זכותי ואת זכותם של קוראי לעשות בבלוג שימוש מועיל.

    אם אתם רוצים להצטרף לבלוג כקוראים פעילים, הצעו לי חברות. המנעו ממכתבי נאצה, גם לפעילי זכויות אדם מותר לדבר. את אלו שישלחו, אפרסם בבלוג בציון שם הכותב. מכתבי הנאצה לא ימחקו, גם אם תגידו ש\"הלבנתי פניכם ברבים\" (כפי שטענו קודמיכם). חישבו לפני שאתם שולחים.

    החומרים בבלוג, כתובים ומצולמים, שמורים תחת זכויות יוצרים. כל שימוש בהם, חלקי או מלא, בהתאם לרוח הבלוג או שלא, ללא אישור ממני, איננו חוקי. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע או לעשות כל שימוש אחר אלא ברשות מפורשת ממני ובכתב.

    יש עוד זכרון

    62 תגובות   יום ראשון, 18/4/10, 19:54

    אני מתהלך כעת בתוך אגדה ואינני מוצא בה את דרכי. אני מנסה להתערות בה, בעודי מחפש נצח מסוג מיוחד, או סוג של חיים נשכחים. מהלך בדרכי האירועים אשר התרחשו לפני לידתי או אחריה. לעיתים קרובות קורה שאני חולם חלום בו אני חוזר תמיד אל כפרי, והמתים שבים לתחייה, ואני מתפלא כיצד הם אומרים לי שפלוני מת וכי אלמוני נקבר לפני זמן רב וכי כפרינו נכבש ... וכל זה אינו נמצא בחלום. אבל לפעמים החלום נראה כאילו הוא מתרחש במציאות, ואני רואה את עצמי בא אל הכפר ומתערב בינות למתנחלים היהודים, וכך אני ניצל מהמחסומים בדרך נס.   

     

     אמי אומרת: היינו שומעים את קולותיהם קוראים "קדימה" וגדרות האבן נהרסות, ונשמע קול הדומה לקולו של הרעם, והכפריים ממהרים לכל עבר, מתפזרים ומתכנסים, ואחי הגדול ממהר ועוזב את העיירה ושב הביתה, וכך תופס אותו אחד מהם, וצועק עליו: "לאן? כבר הלכו כולם" והוא מתכוון בכך לאנשים הגרים בבית  זה שבשולי אם אלזינאת.     

     

     הבית היה ריק. ואף אחד אינו משלים את הסיפור או מחבר את חוטי העלילה. בחצות הלילה התעוררתי כשאחד מהם נשא אותי, ואחר כך היה בוקר מוקדם, וערפל, אותו מכנה אמי 'ע'טיטה' (ערבית, ערפילי בוקר) והיא הסבירה מעט ממה שראיתי, ואף מכנה זאת בשמות: המקום ההוא נמצא בדרך לאלדאליה, והאיש ההוא הוא מחמד אלקאסם וזו שנושאת אותך היא אחותך הגדולה.   

     

     מאוחר יותר אני קורא שהגדוד הרביעי של חטיבת גולני הוא זה שהוטל עליו להרוס את אם אלזינאת בליל ה 15.5.1948 אבל אמי אינה יודעת כל זאת.    

     

    כשהילדים היו צמאים, היינו אוספים את הטל בכפות ידנו, מתוך עלי העצים, ומשקים אותם. כאשר רבו הדרכים והתפצלו בחשכה, בין הסלעים ובתוך סבך העצים, אמר אבי "לכו אחרי אני מכיר את הדרך". רבים תעו בדרכם ונפלו במארבים של היהודים שמוקמו ליד בארות המים ובפיתולי הדרכים המוכרות. אבל אבי בחר דרך חתחתים בין העצים, כשהוא מתרחק מכל הדרכים המוכרות. 

      

    מתוך 'ילדי הטל' מחמד אלאסעד, תרגם מערבית יוסף אלגזי, חיפה: פרדס הוצאה לאור.  בחרתי קטעים מתוך עמודים 22, 42 ו- 95.

      

    אם אלזינאת, כפר הולדתו של אלאעסד, בחלק הדרום מזרחי של הר הכרמל,  שכן באמצע הדרך בין חיפה במערב לעמק מרג' אבן עאמר (עמק יזרעאל) במזרח. הנכבה פקדה אותו ביום הכרזת המדינה ה 15 במאי 1948.  

     

    התמונה: פועלים פלסטינים במעבר הגבול באירתח בדרכם לעבודה, 7.4.10, 04:00. רחבת החניה קושטה בדגלי ישראל לכבוד ימי הזכרון ויום העצמאות הקרבים.

    דברים בבלוגו של אריה עמיחי.

    חייבים לדבר על הכיבוש גם באנגלית - מהדורה מתורגמת של הבלוג. ספרו לחברים שלא קוראים עברית.

    בתיבה הימנית מוסבר מה הולך פה ולמה רק חברי הבלוג יכולים לכתוב תגובות על פוסטים. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (59)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/4/10 22:00:

      צטט: לאנדרוס 2010-04-25 17:53:55

      אני לא חושב שמדובר במיעוט קיצוני, אני חושב שמדובר ברוב,רוב קטן אמנם אבל רוב ודווקא מהצד הישראלי.

      יש לי תחושה שהרוב הקטן בצד הפלסטינאי הוא מתון, ובאורח פלא. אולי כי הם יותר זמן מאיתנו בארץ הזאת ורואים בנו אפיזודה חולפת, כדוגמת הטורקים והבריטים.

      הבסיס לאי האמונה בשלום היא הגזענות, היא שמעכבת את השלום. 

      גזענות גרידא!

      הגזענות קיימת אף בי, לא רציתי אותה, לא בחרתי בה, גדלתי לתוכה, והיא הטפשות בהתגלמותה.

      היום אני מנסה להפטר ממנה, ומה רבה המלאכה.

      זו מלאכה יומיומית שלא נגמרת לעולם.

       

        25/4/10 17:53:

      צטט: הגר 3 2010-04-18 23:22:27


      תמונה שווה מאלף מילים.

      המציאות הקשה בה הרוב נשלט ע"י מיעוט קיצוני משני הצדדים.

       

       

      אני לא חושב שמדובר במיעוט קיצוני, אני חושב שמדובר ברוב,רוב קטן אמנם אבל רוב ודווקא מהצד הישראלי.

      יש לי תחושה שהרוב הקטן בצד הפלסטינאי הוא מתון, ובאורח פלא. אולי כי הם יותר זמן מאיתנו בארץ הזאת ורואים בנו אפיזודה חולפת, כדוגמת הטורקים והבריטים.

      הבסיס לאי האמונה בשלום היא הגזענות, היא שמעכבת את השלום. 

      גזענות גרידא!

      הגזענות קיימת אף בי, לא רציתי אותה, לא בחרתי בה, גדלתי לתוכה, והיא הטפשות בהתגלמותה.

      היום אני מנסה להפטר ממנה, ומה רבה המלאכה.

        24/4/10 15:46:

      אני מנסה לדבר על האפשרות השלישית וחוששת שמרוב הומניטאריות (אין מקום שבו שמעתי את המילה הומניטאירות יותר מבמחסומים) נשכח אותה.
        24/4/10 15:08:

      צטט: יערת דבש 2010-04-24 13:00:52

      צטט: יובלספיר 2010-04-23 14:35:17

      צטט: יערת דבש 2010-04-20 00:41:42


      לא מסכימה בעיניין החייל האנושי. מבחינתי - דוצ יכול להורות על חלוקת ורדים לנשים פלסטיניות שעוברות במחסום. שעון יד לגברים. ביצת קינדר לכל ילד. מבחינתי נשנה את שם המדינה מישראל ל'מדינת הכובשים הנאורים'. הבעיה עם המחסום היא שהוא שם. וכל עוד יש מחסום, אין חופש תנועה. וכל מחווה אנושית וכל שיפור של ניהול המחסום לא יחזיר את הגזלה של האלמנטרית ביותר בין זכויות האדם - הזכות לנוע.

       

       צריך להבחין בין שתי הרמות: האחת היא עצם קיומו של המחסום. לך ברור שלמחסום אין זכות קיום שם (או במקום אחר) ועצם קיומו הוא הפרת זכות האדם לנוע בחופשיות. הרמה השניה היא איך לנהל את המחסום כך שהפרה נוספת של זכויות האדם תהיה מינימלית. כאן עדיף שיהיה מישהו אנושי, הומני, שמאלן יפה-נפש, או כל מישהו אחר, שבהנתן קיומו של המחסום, הוא יוכל להתנהג בו באופן שמצמצם הפרת זכויות אדם מעבר למניעת התנועה.

      במקביל, צריך להלחם בקיום המחסומים (כמו שאת וחברותיך עושות, ובדרכים נוספות), אבל את זה לא יכול לעשות החייל במחסום. טוב ככל שיהיה. 

      גם אני חשבתי כך בהתחלה. תוך כדי תנועה הבנתי - אלו פעילויות שמחבלות אחת בשנייה. אי אפשר גם לשפר את הכיבוש וגם להלחם בו.

       

      מה גם ששיפור הכיבוש הופך אותי ל"פקידה של אורתופדיה מוסרית" (מושג מוצלח של פוקו), מי שמקלה על הישראלים את ההתמודדות עם הכיבוש שלהם בכך שהיא מחזקת את דימוי הכובש הנאור. במידה רבה זו הנצחה של הכיבוש ואת זה לא מתחשק לי לעשות.

       

      אז עדיף מחסום עם חיילים שמתעללים ופוגעים בזכויות האדם של אלו שצריכים לעבור בו?

      בהנתן שהמחסום קיים, אני חושב שצריך להפחית עוולות נוספות עליו. עדיף כיבוש נאור מכיבוש פחות נאור, אם אלו (כרגע) שתי האפשרויות היחידות.

        24/4/10 13:02:

      צטט: יובלספיר 2010-04-23 14:42:03

      צטט: יערת דבש 2010-04-18 20:15:50


      תודה רבה, רונית. תודה רבה מאוד.

      בשנה שעברה נזהרתי בימי הזכרון. אין לי עניין לפגוע באיש. אבל אני עוד מעט נוסעת, הבלוג עומד לקראת סיום והחלטתי שעכשיו הוא בשבילי. הקול שלי בדיוק כפי שאני רוצה להשמע.

       

      מאוד ממליצה אל 'ילדי הטל' של מחמד אלאסעד. יכולה להשאיל לך את העותק שלי.

       

       לא חושב שיש סיבה להפגע*

      אדם רציונלי יכול להבין שהכאב שלו בהקשר מלחמתי הוא שיקוף של כאב של הצד שכנגד.

      השאלה היא מה לעשות עם הכאב ולאן לקחת אותו. הכי קל זה לדבוק בעבר ולהיזון ממנו - זה מוביל בקלות לתחושת מסכנות ולשנאת הצד שכנגד. תחושת הצדק הסובייקטיבי מתעצמת עם זכרון הפגיעה האישית, בין אם זה אח/בן-זוג/בן-משפחה שנהרג או שהרג, ובין אם זה הבית שחרב. 

      חשוב יותר להסתכל קדימה בעיניים פקוחות ולחשוב איך להמשיך הלאה ואיך לתקן את המצב הקיים (כמובן חשוב גם להבין מה המצב הקיים). לכן אני חושב שצריך לבטל את שני ימי הזכרון - זה הישראלי הקיים וזה הפלשתינאי שלא קיים רשמית. 

      לעבוד עם הפנים קדימה. 

       

       

       

       

       

      *גילוי נאות: אני אח שכול מפיגוע טרור פלשתינאי 

      אני מסכימה איתך בהחלט.

       

        24/4/10 13:00:

      צטט: יובלספיר 2010-04-23 14:35:17

      צטט: יערת דבש 2010-04-20 00:41:42


      לא מסכימה בעיניין החייל האנושי. מבחינתי - דוצ יכול להורות על חלוקת ורדים לנשים פלסטיניות שעוברות במחסום. שעון יד לגברים. ביצת קינדר לכל ילד. מבחינתי נשנה את שם המדינה מישראל ל'מדינת הכובשים הנאורים'. הבעיה עם המחסום היא שהוא שם. וכל עוד יש מחסום, אין חופש תנועה. וכל מחווה אנושית וכל שיפור של ניהול המחסום לא יחזיר את הגזלה של האלמנטרית ביותר בין זכויות האדם - הזכות לנוע.

       

       צריך להבחין בין שתי הרמות: האחת היא עצם קיומו של המחסום. לך ברור שלמחסום אין זכות קיום שם (או במקום אחר) ועצם קיומו הוא הפרת זכות האדם לנוע בחופשיות. הרמה השניה היא איך לנהל את המחסום כך שהפרה נוספת של זכויות האדם תהיה מינימלית. כאן עדיף שיהיה מישהו אנושי, הומני, שמאלן יפה-נפש, או כל מישהו אחר, שבהנתן קיומו של המחסום, הוא יוכל להתנהג בו באופן שמצמצם הפרת זכויות אדם מעבר למניעת התנועה.

      במקביל, צריך להלחם בקיום המחסומים (כמו שאת וחברותיך עושות, ובדרכים נוספות), אבל את זה לא יכול לעשות החייל במחסום. טוב ככל שיהיה. 

      גם אני חשבתי כך בהתחלה. תוך כדי תנועה הבנתי - אלו פעילויות שמחבלות אחת בשנייה. אי אפשר גם לשפר את הכיבוש וגם להלחם בו.

       

      מה גם ששיפור הכיבוש הופך אותי ל"פקידה של אורתופדיה מוסרית" (מושג מוצלח של פוקו), מי שמקלה על הישראלים את ההתמודדות עם הכיבוש שלהם בכך שהיא מחזקת את דימוי הכובש הנאור. במידה רבה זו הנצחה של הכיבוש ואת זה לא מתחשק לי לעשות.

        23/4/10 14:42:

      צטט: יערת דבש 2010-04-18 20:15:50


      תודה רבה, רונית. תודה רבה מאוד.

      בשנה שעברה נזהרתי בימי הזכרון. אין לי עניין לפגוע באיש. אבל אני עוד מעט נוסעת, הבלוג עומד לקראת סיום והחלטתי שעכשיו הוא בשבילי. הקול שלי בדיוק כפי שאני רוצה להשמע.

       

      מאוד ממליצה אל 'ילדי הטל' של מחמד אלאסעד. יכולה להשאיל לך את העותק שלי.

       

       לא חושב שיש סיבה להפגע*

      אדם רציונלי יכול להבין שהכאב שלו בהקשר מלחמתי הוא שיקוף של כאב של הצד שכנגד.

      השאלה היא מה לעשות עם הכאב ולאן לקחת אותו. הכי קל זה לדבוק בעבר ולהיזון ממנו - זה מוביל בקלות לתחושת מסכנות ולשנאת הצד שכנגד. תחושת הצדק הסובייקטיבי מתעצמת עם זכרון הפגיעה האישית, בין אם זה אח/בן-זוג/בן-משפחה שנהרג או שהרג, ובין אם זה הבית שחרב. 

      חשוב יותר להסתכל קדימה בעיניים פקוחות ולחשוב איך להמשיך הלאה ואיך לתקן את המצב הקיים (כמובן חשוב גם להבין מה המצב הקיים). לכן אני חושב שצריך לבטל את שני ימי הזכרון - זה הישראלי הקיים וזה הפלשתינאי שלא קיים רשמית. 

      לעבוד עם הפנים קדימה. 

       

       

       

       

       

      *גילוי נאות: אני אח שכול מפיגוע טרור פלשתינאי 

        23/4/10 14:35:

      צטט: יערת דבש 2010-04-20 00:41:42


      לא מסכימה בעיניין החייל האנושי. מבחינתי - דוצ יכול להורות על חלוקת ורדים לנשים פלסטיניות שעוברות במחסום. שעון יד לגברים. ביצת קינדר לכל ילד. מבחינתי נשנה את שם המדינה מישראל ל'מדינת הכובשים הנאורים'. הבעיה עם המחסום היא שהוא שם. וכל עוד יש מחסום, אין חופש תנועה. וכל מחווה אנושית וכל שיפור של ניהול המחסום לא יחזיר את הגזלה של האלמנטרית ביותר בין זכויות האדם - הזכות לנוע.

       

       צריך להבחין בין שתי הרמות: האחת היא עצם קיומו של המחסום. לך ברור שלמחסום אין זכות קיום שם (או במקום אחר) ועצם קיומו הוא הפרת זכות האדם לנוע בחופשיות. הרמה השניה היא איך לנהל את המחסום כך שהפרה נוספת של זכויות האדם תהיה מינימלית. כאן עדיף שיהיה מישהו אנושי, הומני, שמאלן יפה-נפש, או כל מישהו אחר, שבהנתן קיומו של המחסום, הוא יוכל להתנהג בו באופן שמצמצם הפרת זכויות אדם מעבר למניעת התנועה.

      במקביל, צריך להלחם בקיום המחסומים (כמו שאת וחברותיך עושות, ובדרכים נוספות), אבל את זה לא יכול לעשות החייל במחסום. טוב ככל שיהיה. 

        23/4/10 10:04:

      טוב, זה כבר בונוס.
        23/4/10 01:32:


      במקרה שלי הצלחת לא רק לפתוח עיני

      הקפצת אותי לפעולה

       

        22/4/10 19:46:

      סכמת היטב את מה שהתכוונתי לעשות בבלוג הזה. לפקוח עיניים.

        22/4/10 19:09:
      אין ספק שהבלוג שלך פותח לי את העיניים.
        22/4/10 14:35:


      תוספת קטנה

      (בסופו של דבר, מחסומים זה נושא שיש לי מה לכתוב עליו)

      בעיני, סיפור המחסומים, והכיבוש בכלל, הוא גם סיפור על מיסוד. מתחילים עם שתי בטונדות ואז, אחרי שמקימים משהו, קשה מאוד לפרק אותו. בהדרגה מתרחבת קבוצת האנשים שפעילה בו, שמרחיבה אותו, שבונה אותו, מתפרנסת אותו. וכמובן - מצדיקה אותו. וגם - נוצרת שגרה שקשה לראות מעבר לה. כבר עשר שנים, כבר עשרים שנה, וכן הלאה, מי זוכר שאפשר אחרת.   

        21/4/10 22:08:

      צטט: noontet 2010-04-20 23:32:13


      מדוע המחסום שם ?

      שאלה יפה.

      ראשית, יש להבחין בין בין מעברי הגבול, נקודות כניסה לישראל, שבהם בדיקת המבקשים להכנס לתחומי ישראל ואפילו מניעת כניסתם היא לגיטימית ואף מתחייבת לבין המחסומים בעומק הגדה, שטח כבוש שמעולם לא סופח לישראל.

       

      שנית, בעניין המחסומים בעומק הגדה, יש להבחין בין מטרות מוצהרות להצבת המחסומים לבין מטרות פחות גלויות, כאלו שמתבררות רק למי שנמצא במקום ועוקב אחרי הפעילות במחסום. המטרות המוצהרות משתנות, דרך אגב, הרבה פעמים בהתאם לביקורת ציבורית. בעבר נשמעה הטענה לפיה תפקידם של המחסומים להגן על המתנחלים, ככל שהלגיטימיות של ההתנחלות מתערערת, אני שומעת יותר ויותר שהמחסומים, מטרתם למנוע פיגועי טרור בתוך ישראל שמעבר לקו הירוק. 

       

      שלישית, מדיניות ההיתרים השתנתה במשך השנים בהתאם למטרות שונות, מוצהרות ולא מוצהרות. מומלצת מאוד הכתבה הזו של עמירה הס, שפורסמה בשבוע שעבר בהארץ. היא סוקרת שם בקצרה את מגבלות התנועה. בכלל, מומלץ לקרוא את עמירה הס. מומלץ גם האתר של בצלם. יש בו פרק על מגבלות בחופש התנועה שמתייחס גם כן למחסומים.

        20/4/10 23:32:

      צטט: יערת דבש 2010-04-20 00:41:42


      לא מסכימה בעיניין החייל האנושי. מבחינתי - דוצ יכול להורות על חלוקת ורדים לנשים פלסטיניות שעוברות במחסום. שעון יד לגברים. ביצת קינדר לכל ילד. מבחינתי נשנה את שם המדינה מישראל ל'מדינת הכובשים הנאורים'. הבעיה עם המחסום היא שהוא שם. וכל עוד יש מחסום, אין חופש תנועה. וכל מחווה אנושית וכל שיפור של ניהול המחסום לא יחזיר את הגזלה של האלמנטרית ביותר בין זכויות האדם - הזכות לנוע.

       

       


      מדוע המחסום שם ?

       

       

        20/4/10 19:59:
      אני לא חושב שזה אנחנו או הם אבל זה בהחלט אנחנו והם. צריך להפריד בין שיפוט הסכסוך - שני עמים עם זכות על אותה חלקת ארץ, ובין פשעי הכיבוש. ואני לא אוהב את החיבור בינהם כי הוא מהר מאד מגיע למקום שבו בעצם אין לי זכות לחיות בפלסטינה א"י. ויערה אני לא בטוח לגבי מה שהחבר שלי עשה, אני לא הייתי משרת בכל מקרה, אבל זו היתה הבחירה המוסרית שלו, ואני יודע על מקרים רבים בהם הוא עצר את ה"חברים" שלו מלהתנהג כמו שהם רגילים. גם אני שיניתי את דעתי כמה פעמים בעניין, וגם הוא. ולבסוף עבר לבוסטון.
        20/4/10 19:40:

      מוזר שהם יושבים ככה סתם 

      יכלו להעביר את הזמן ולהתחמם קצת אם היו שורפים קצת דגלים 

        20/4/10 14:22:
      חייבים להכיר גם את הכאב של הצד השני, אחרת, כאבנו יגבר ויתגדל
        20/4/10 13:25:

      צטט: איל נבו 2010-04-18 23:38:45

      אני חושב שלדבר בשם הנראטיב הפלסטינאי זה אקט קולוניאליסטי כמעט כמו להתנחל. את ישראלית, ואת צריכה לדבר מתוך הנראטיב הישראלי- לבקר אותו, לבטל אותו, מה שתבחרי, אבל ליצג את הנראטיב הפלסטינאי, במיוחד שהפלסטינאים לא מצליחים ליצג אותו בצורה קונסיסטנטית זה מתנשא ולא מועיל....עם אחד עשה עבודה יותר טובה. אבל הוא לא היה קולוניאליטס ולא כובש. הוא דאג לאינטרסים שלו, כפי שהצד השני דאג לשלו, אבל ביותר הצלחה. זה בניגוד לדרך הטבע.... אין לך את המיקום היחסי שמאפשר לשפוט, לטוב ולרע, בצורה אובייקטיבית. בהגדרה, הסיכוי שתטי יותר מדי לצד אחד או לצד שני הוא כמעט וודאי. מסיבות מוסריות, או נפשיות, העמד שלנו מוטה כשאנחנו צד בעניין. אין אפשרות למכור רכב לחבר בצורה הוגנת לחלוטין משום שהאינטרסים שלכם הפוכים. ..... והעימות היה איתנו, אבל איננו אחראים לו, היינו צד לו. צד שזכותו על הארץ הזו אמיתית לא פחות. 

      לטעמי אתה רואה את המציאות בצורה דיכוטומית  - אנחנו או הם. אם הם צודקים, אז אנחנו לא. משחק סכום אפס.

      זו ראייה שלא מאפשרת מציאת בסיס משותף וסיכוי לפתרון והשלמה.

      עצם השימוש במונח "אנחנו" ו"הם" כבר מקבע את המציאות כפי שהיא. 

      המציאות פה מורכבת יותר מ"טוב או רע" - כפי שאתה קובע ואין שופט שיבוא ויראה את הדברים בצורה אוביקטיוווית.

      אפשר לעשות עיסקת למכירת רכב בצורה הוגנת לחלוטין. עיסקה בה כולם יצאו מרוצים (פחות או יותר - הרי לא עסקינן בפנטזיות). 

      כמו כן אתה אומר - "איננו אחראים לעימות". אם לא אנחנו (והפלשתינאים) אז מי אחראי ?

        20/4/10 11:00:

      אני מכירה את התחנה הזאת. פעם, כשהאוטו המצחיק שלי עוד עלה לירושלים, היא היתה התחנה הקבועה שלי ומפני שהייתי מגיעה לשם פעם פעמיים בשבוע, ותמיד באותן שעות, מאוד התיידדתי עם העובדים בתחנה. זכור לי במיוחד בחור אחד מואדי אל גו'ז.
        20/4/10 10:37:
      אתמול, בדרכי להר הרצל למפגש לזכרו של אורי שנפל במלחמת לבנון ה-2 ב-12.8.06 , עצרתי בתחנת דלק בשורש. בחור ערבי שעבד בתחנה הציע לי את שרותיו. במזנון של התחנה,בחור ערבי נוסף הכין לי קפה הפוך ועל הדוכן ניצבו למכירה דגלי ישראל לרכב בצורת דגלונים , מדבקות וכל מיני צורות...לקחתי את הקפה, ולא אמרתי לו : "חג שמח". גם הוא לא אמר לי את זה.
        20/4/10 09:25:

      צטט: poes 2010-04-20 02:06:35

      צטט: איל נבו 2010-04-19 23:59:33

      לא מסכים. עקרונית, לא הקמת המדינה הביאה לנכבה. למעשה, הכרזת החלוקה היתה ההזדמנות הגדולה ביותר שקיבלו הפלסטינים עד היום. היהודים היו חכמים מספיק לקפוץ עליה. הפלסטינים לא, וזו הנכבה. אחר כך התחילה מלחמה שלא ברור איך לא ניצחו בה. ואפשר להגיד שסיומה, או ההפסד בה, יכול להיות יום זכרון לנכבה. אבל להגיד שהכרזת העצמאות, כפועל ישיר של החלטת או"ם, היא הנכבה זה לא ישר היסטורית. וגם הייתי מעדיף שנפריד בין החגים. לתושבי הכיבוש הנכבה היא כמעט שואה, ובכלל מי אנחנו שנגיד להם אם הם יכולים או לא יכולים לציין תאריך כלשהו. לערביי ישראל, אני חושב שיום האדמה מספיק. וזה צריך להיות יום שנלמד בבתי הספר.

       

       אני בדרך כלל לא נכנס לדברים האלה - אני מתעב "נראטיבים" מכל צד, אני מתעב את היומרה שאפשר לדחוס היסטוריה של מיליון וחצי אנשים לתוך כמה משפטים. ובכל זאת כמה הערות.

      קשה לקרוא לחלוקה שהוצעה באו"ם הצעה הוגנת. היא נתנה למיעוט היהודי את רוב (55%) השטח, את רוב שטחי הפרדסים (זה קריטי בתקופה ההיא), את עיר הנמל החשובה חיפה, והשאירה את יפו כמובלעת מכותרת. חצי מתושבי המדינה היהודית היו עתידים להיות ערבים. לכן הזדמנות גדולה ליהודים, לא כל כך לערבים. רק בדיעבד היא נדמית כזו.

       

      ההנהגה הפלסטינית כשלה באופן מוחלט בחודשים ההם. החל מתפיסת המפה הגיאופוליטית, והדחייה המוחלטת של ההצעה (במקום לנסות לנהל מו"מ או למשוך זמן), דרך ניהול העימות הצבאי, ואיבוד השליטה על המתרחש בערים. אבל צריך גם להדגיש שלהנהגה הפלסטינית לא היו הכלים והיכולת לכפות את רצונה ולהוביל מלחמת אזרחים מוחלטת כנגד היישוב היהודי. מעבר לשאלת הנחיתות הצבאית המשמעותית, היו הרבה מאד כפרים ואזורים שפשוט לא נשמעו להנהגה. חלקם כרתו בריתות אי התקפה ושביתות נשק עם היישובים היהודים שמסביבם, אבל זה לא עזר להם. בהרבה מקומות , גם היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה מודיעיני ויחסים טובים לא הבטיחה דבר ברגע שהכוחות היהודים הגיעו בפועל לכפר. כפרים נחרבו גם בלי שנלחמו, וגם אחרי שהמלחמה בעצם הסתיימה. וראוי לציין שההנהגה היהודית ש"קיבלה" את הצעת החלוקה התעלמה לחלוטין מהגבולות שהתווה האו"ם. זה היה צעד רטורי, לא הרבה מעבר לזה.

       

      כמובן שהיו גם מקומות שכפריי פלסטין נלחמו גם נלחמו. כמובן שהיישוב היהודי גם ספג אבדות קשות. אני לא חושב שאפשר לסכם את המלחמה ההיא במשפט פשוט אחד, נראטיבי. אבל אני לא רואה איך אפשר להפריד בין הקמת המדינה לנכבה. זה כמו להפריד בין צדדי המטבע.

       כתבת לעניין.בית נקובה כדוגמא.

       

      http://www.iqrit.org/ihs/heb/press1.htm

       

        20/4/10 09:18:

      צטט: יערת דבש 2010-04-20 00:41:42


      לא מסכימה בעיניין החייל האנושי. מבחינתי - דוצ יכול להורות על חלוקת ורדים לנשים פלסטיניות שעוברות במחסום. שעון יד לגברים. ביצת קינדר לכל ילד. מבחינתי נשנה את שם המדינה מישראל ל'מדינת הכובשים הנאורים'. הבעיה עם המחסום היא שהוא שם. וכל עוד יש מחסום, אין חופש תנועה. וכל מחווה אנושית וכל שיפור של ניהול המחסום לא יחזיר את הגזלה של האלמנטרית ביותר בין זכויות האדם - הזכות לנוע.

      אדם חייב לראות בשטח מה המשמעות של המחסומים בחיי היום יום(היכולת לצאת לעבודה,לעבד את האדמה,ללכת לבית הספר ,הגישה למרכזי בריאות,ביקור קרובים,ועוד ועוד )  של הפלסטינים הגרים בגדה.

      תמונת ראי של המחסומים בתוך הגדה מ 2002 .

       

      http://www.reliefweb.int/rw/fullmaps_sa.nsf/luFullMap/FBA7D094D7B776E085256C2A004897BD/$File/wb_roadblock.pdf?OpenElement

       

       דו"ח של האו"ם מ 2007 על


      Checkpoints and Roadblocks

       

      West Bank Barrier 

       

      West Bank Movement and Access Update | November 2009

       

      http://www.ochaopt.org/documents/ocha_opt_barrier_report_july_2009_hebrew.pdf


      http://cafe.themarker.com/add.php?typeid=4&parentid=1552313&qt=4&q=10686574

       

       

        20/4/10 02:06:

      צטט: איל נבו 2010-04-19 23:59:33

      לא מסכים. עקרונית, לא הקמת המדינה הביאה לנכבה. למעשה, הכרזת החלוקה היתה ההזדמנות הגדולה ביותר שקיבלו הפלסטינים עד היום. היהודים היו חכמים מספיק לקפוץ עליה. הפלסטינים לא, וזו הנכבה. אחר כך התחילה מלחמה שלא ברור איך לא ניצחו בה. ואפשר להגיד שסיומה, או ההפסד בה, יכול להיות יום זכרון לנכבה. אבל להגיד שהכרזת העצמאות, כפועל ישיר של החלטת או"ם, היא הנכבה זה לא ישר היסטורית. וגם הייתי מעדיף שנפריד בין החגים. לתושבי הכיבוש הנכבה היא כמעט שואה, ובכלל מי אנחנו שנגיד להם אם הם יכולים או לא יכולים לציין תאריך כלשהו. לערביי ישראל, אני חושב שיום האדמה מספיק. וזה צריך להיות יום שנלמד בבתי הספר.

       

       אני בדרך כלל לא נכנס לדברים האלה - אני מתעב "נראטיבים" מכל צד, אני מתעב את היומרה שאפשר לדחוס היסטוריה של מיליון וחצי אנשים לתוך כמה משפטים. ובכל זאת כמה הערות.

      קשה לקרוא לחלוקה שהוצעה באו"ם הצעה הוגנת. היא נתנה למיעוט היהודי את רוב (55%) השטח, את רוב שטחי הפרדסים (זה קריטי בתקופה ההיא), את עיר הנמל החשובה חיפה, והשאירה את יפו כמובלעת מכותרת. חצי מתושבי המדינה היהודית היו עתידים להיות ערבים. לכן הזדמנות גדולה ליהודים, לא כל כך לערבים. רק בדיעבד היא נדמית כזו.

       

      ההנהגה הפלסטינית כשלה באופן מוחלט בחודשים ההם. החל מתפיסת המפה הגיאופוליטית, והדחייה המוחלטת של ההצעה (במקום לנסות לנהל מו"מ או למשוך זמן), דרך ניהול העימות הצבאי, ואיבוד השליטה על המתרחש בערים. אבל צריך גם להדגיש שלהנהגה הפלסטינית לא היו הכלים והיכולת לכפות את רצונה ולהוביל מלחמת אזרחים מוחלטת כנגד היישוב היהודי. מעבר לשאלת הנחיתות הצבאית המשמעותית, היו הרבה מאד כפרים ואזורים שפשוט לא נשמעו להנהגה. חלקם כרתו בריתות אי התקפה ושביתות נשק עם היישובים היהודים שמסביבם, אבל זה לא עזר להם. בהרבה מקומות , גם היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה מודיעיני ויחסים טובים לא הבטיחה דבר ברגע שהכוחות היהודים הגיעו בפועל לכפר. כפרים נחרבו גם בלי שנלחמו, וגם אחרי שהמלחמה בעצם הסתיימה. וראוי לציין שההנהגה היהודית ש"קיבלה" את הצעת החלוקה התעלמה לחלוטין מהגבולות שהתווה האו"ם. זה היה צעד רטורי, לא הרבה מעבר לזה.

       

      כמובן שהיו גם מקומות שכפריי פלסטין נלחמו גם נלחמו. כמובן שהיישוב היהודי גם ספג אבדות קשות. אני לא חושב שאפשר לסכם את המלחמה ההיא במשפט פשוט אחד, נראטיבי. אבל אני לא רואה איך אפשר להפריד בין הקמת המדינה לנכבה. זה כמו להפריד בין צדדי המטבע.

        20/4/10 00:41:

      לא מסכימה בעיניין החייל האנושי. מבחינתי - דוצ יכול להורות על חלוקת ורדים לנשים פלסטיניות שעוברות במחסום. שעון יד לגברים. ביצת קינדר לכל ילד. מבחינתי נשנה את שם המדינה מישראל ל'מדינת הכובשים הנאורים'. הבעיה עם המחסום היא שהוא שם. וכל עוד יש מחסום, אין חופש תנועה. וכל מחווה אנושית וכל שיפור של ניהול המחסום לא יחזיר את הגזלה של האלמנטרית ביותר בין זכויות האדם - הזכות לנוע.
        19/4/10 23:59:

      לא מסכים. עקרונית, לא הקמת המדינה הביאה לנכבה. למעשה, הכרזת החלוקה היתה ההזדמנות הגדולה ביותר שקיבלו הפלסטינים עד היום. היהודים היו חכמים מספיק לקפוץ עליה. הפלסטינים לא, וזו הנכבה. אחר כך התחילה מלחמה שלא ברור איך לא ניצחו בה. ואפשר להגיד שסיומה, או ההפסד בה, יכול להיות יום זכרון לנכבה. אבל להגיד שהכרזת העצמאות, כפועל ישיר של החלטת או"ם, היא הנכבה זה לא ישר היסטורית. וגם הייתי מעדיף שנפריד בין החגים. לתושבי הכיבוש הנכבה היא כמעט שואה, ובכלל מי אנחנו שנגיד להם אם הם יכולים או לא יכולים לציין תאריך כלשהו. לערביי ישראל, אני חושב שיום האדמה מספיק. וזה צריך להיות יום שנלמד בבתי הספר.

       

      יערה, מה שהתכוונתי להגיד זה שאני כולי דיבורים ואת כולך מעשים. קטונתי להגיד לך מה ומתי את יכולה להגיד משהו.

      יש לי חבר שעד לפני 7 שנים (אז עבר לבוסטון) היה עושה מילואים כמו שעון במחסומים, ובעצם עשה את מה שאת עושה- ניסה להיות בנאדם. לי היתה הרבה ביקורת עליו אז, שבאנושיותו מאפשר את הכיבוש, אבל היום אני חושב אחרת. כל מה שאפשר לעשות, כמו שאת אומרת, כדי להושיט יד, זה תיקון. קטן, אבל קיים. 


      ראוי לחגוג את העצמאות. זאת באמת שמחה גדולה שהקמנו מדינה. אלפי חיילים מסרו באומץ לב את נפשם כדי שיהיה לנו את כל זה. זה = אוניברסיטאות, מוסדות תרבות, תעשייה מפוארת ועוד.

       

      הבעייה היא שהקמת המדינה גרמה לאסון לאחרים. אני מתקשה לשמוח אבל רוצה וחושבת שראוי.

       

      הבעייה תיפתר אם ישראל תכיר בחלקה באסון ותקח עליו אחריות. כאשר יהיה הסכם של שווים אפשר יהיה לחגוג בלב שלם.

       

      את כולם זה מקומם אך לי נראה שאת הנכבה כדאי לציין יחד עם יום הזיכרון לשואה.

       

        19/4/10 22:11:
      השירות שלך חשוב.את מציבה את תמונת הכיבוש בפני מי שמעוניין לראות.גם אני עברתי מהפך תודעתי למה שקורה מעבר לגדר, כאשר התחלתי להסתובב בשטח עם ידידים הגרים ברחבי הגדה.
        19/4/10 21:28:

      צטט: ערן קידר 2010-04-19 20:57:20

      קיצוני? למה קיצוני? מה הפך את יום העצמאות הישראלי לפרה קדושה עד כדי כך שאי אפשר לדבר בו על התמונה הכוללת של אותה עצמאות? נהפוכו, זהו בדיוק היום שבו צריכים להגיד את הדברים. אני לא מבין למה את מתנצלת? ואגב הצפירה - אני כבר שנים שלא עומד בה. כי זה כל מה שנותר מיום הזיכרון הזה. פולחן פשיסטי נטול תוכן ותו לא. יום הזיכרון לחיילים צריך להיות יום של הפצת ערכים פציפיסטיים. במקום זה הוא הפך ליום כל הקדושים בנוסח פגאני.  ידעו אזרחי ישראל שכשהם מפוצצים אחד לשני פטישים מפלסטיק על המוח, חמישים ק"מ מהם "ישראל החוגגת את עצמאותה" שמה אנשים בגטאות. הנה אמרתי זאת. נו טוב, אני קיצוני, כנראה...:)

      יום הזכרון הפך ליום שבו אנחנו מזכירים לעצמנו כמה גדול מגש הכסף וכמה המון מקום עוד יש עליו כי צריך להצדיק את אלו שכבר מוטלים עליו שלא יצא שהם מונחים עליו לשווא.  

       

      מתנצלת, מפני שאני יודעת שיש מי שבוכה היום על הורה או אח או בן או חבר או אהוב ולי יש כל הכבוד והחמלה לכאב הזה ואין לי שום כוונה לנהוג בחוסר רגישות. זו התנצלות על הכאב שאולי הסבתי למישהו, לא על האמירה. פירסמתי בעיתוי הזה כי כמוך אני חשובת שדווקא היום, מוכרחים.  

       

        19/4/10 21:17:

      צטט: puremath 2010-04-19 20:54:57

      הי יערה,

      עצוב לי לשמוע שאת עומדת לעזוב.

      יחד עם זה, אני יכול לדמיין איך מגיעים להחלטה כזו.

      אני עזבתי (נטשתי ?) כשהרגשתי שהפער בין האכפתיות שלי לגבי מה שקורה

      לבין היכולת שלי לשנות גדל באופן שמקשה עלי לתפקד.

      לפחות עכשיו המיסים שלי לא ממנים התנחלויות והילדים שלי לא שומרים עליהן

      (ולא מתחנכים לאתנוצטריות גזענית). כמו שנאמר "כאן הייאוש נעשה יותר נוח"

       

      אני מוצא את קנדה להיות אחד המקומות היותר סובלניים ואנטי גזעניים שייש

      (לפחות בקרב הארצות דוברות אנגלית).

       

      לאן את עוברת? בבקשה צרי קשר אם יש משהוא בו נראה שאולי אוכל לעזור.

       

      בהצלחה

      תודה שי. זה נדיב מאוד. הושטת יד, זה הרבה יותר מכל דבר בעולמם הזה.

       

      זו לא נסיעה כזו. אני נוסעת לצורך עבודת המחקר שלי, חצי שנה, אני חושבת, זה מאוד פתוח, אולי קצת יותר אולי קצת פחות. הדברים לשמחתי תלויים בי. כשאחזור, אני מנחשת שאמשיך לכתוב בלוג אבל זה יהיה בפלטופרמה אחרת. קיבלתי שלוש הצעות בחודשים האחרונים, החלטתי לא לעבור רגע לפני שאני נוסעת, אחליט כשאחזור.

      לגבי עזיבה אחרת, לתמיד - אני מניחה שזה מתבשל ביני לביני. ודאי אם יהיו לי ילדים. זה עדיין לא ברור.  

       

        19/4/10 20:57:

      צטט: יערת דבש 2010-04-19 13:45:52

      אני מצטערת על הפגיעה ברגשות, אילן. באמת. אנחנו מעט מכירים ואני מקווה שאתה יודע שאני כותבת לך בכנות. אלא שאני לא יכולה להיות שותפה לכם יותר. מאחורי ארבע וחצי שנים של שוטטות בגדה, רוב הזמן הזה פעם בשבוע (רק בחודשים האחרונים ירדתי לפעם בשבועיים). אני לא יכולה לתת יד יותר להכחשה הזו כי אני יודעת מה עומד מאחוריה. כל הימים ודווקא היום.

       

      היום יצאתי מהבית כשעה לפני הצפירה. לא רציתי להיות כאן. ב 10:30 חציתי את שער שומרון, בצפירה עצמה כבר הייתי בכפר חווארה. ראיתי בדרך חסימות בברוקין, סלפית ובג'מעין, זרועות ברזל במארדה ובכיף אל חאריס, מחסום בצומת תפוח (10:38 אב ובנו מורדים מהרכב המסחרי מציגים סחורה בדרכה למכירה בראמללה). אני רוצה בבלוג הזה שלי לנסות להסתכל על הקשר, שרובנו לא רוצים לדמיין, בין החיים הנוחים שלי לסבל ולנישול של מישהו אחר. דווקא היום כי הדברים שלובים זה בזה.

       

      אני יודעת שזה קיצוני, לפרסם פוסט כזה אתמול בערב ולהשאיר אותו כאן היום. למי שפקח עיניים אי אפשר אחרת.

       

      קיצוני? למה קיצוני? מה הפך את יום העצמאות הישראלי לפרה קדושה עד כדי כך שאי אפשר לדבר בו על התמונה הכוללת של אותה עצמאות? נהפוכו, זהו בדיוק היום שבו צריכים להגיד את הדברים. אני לא מבין למה את מתנצלת? ואגב הצפירה - אני כבר שנים שלא עומד בה. כי זה כל מה שנותר מיום הזיכרון הזה. פולחן פשיסטי נטול תוכן ותו לא. יום הזיכרון לחיילים צריך להיות יום של הפצת ערכים פציפיסטיים. במקום זה הוא הפך ליום כל הקדושים בנוסח פגאני.  ידעו אזרחי ישראל שכשהם מפוצצים אחד לשני פטישים מפלסטיק על המוח, חמישים ק"מ מהם "ישראל החוגגת את עצמאותה" שמה אנשים בגטאות. הנה אמרתי זאת. נו טוב, אני קיצוני, כנראה...:)

        19/4/10 20:54:

      הי יערה,

      עצוב לי לשמוע שאת עומדת לעזוב.

      יחד עם זה, אני יכול לדמיין איך מגיעים להחלטה כזו.

      אני עזבתי (נטשתי ?) כשהרגשתי שהפער בין האכפתיות שלי לגבי מה שקורה

      לבין היכולת שלי לשנות גדל באופן שמקשה עלי לתפקד.

      לפחות עכשיו המיסים שלי לא ממנים התנחלויות והילדים שלי לא שומרים עליהן

      (ולא מתחנכים לאתנוצטריות גזענית). כמו שנאמר "כאן הייאוש נעשה יותר נוח"

       

      אני מוצא את קנדה להיות אחד המקומות היותר סובלניים ואנטי גזעניים שייש

      (לפחות בקרב הארצות דוברות אנגלית).

       

      לאן את עוברת? בבקשה צרי קשר אם יש משהוא בו נראה שאולי אוכל לעזור.

       

      בהצלחה

       

        19/4/10 20:29:

      לא חשתי מבוקרת.
        19/4/10 20:16:

      צטט: יערת דבש 2010-04-19 09:33:29

      צטט: א"ריק 2010-04-18 23:47:14

      צטט: איל נבו 2010-04-18 23:38:45

      אני מאמין שמוסרית אנחנו דומים,.......

       

      יפה ומעורר מחשבות.

      הבלוג הזה הוא לא תחרות במוסריות.

      הבלוג הזה הוא בלוג 'קטן' - עדויות של אישה אחת על הנעשה במחסומים, עדויות אמינות ותקפות מביקורים חד שבועיים (לפעמים דו חודשיים) במחסומים בעומק הגדה.

       

       חלילה שאבקר אותך, יערה. נהפוך הוא. אין כאן תחרות מוסר. אני למשל חושב ששני הצדדים לא מעוניינים באמת להגיע לשלום שמבוסס על פשרה. אני חושב שהזמן פועל לרעתנו. אני חושב שהפלשתינאים יודעים זאת ולכן הם מוכנים להמשיך לסבול אבל לא להתפשר. פשרה מבחינתם היא וותור על זכות השיבה. אבל, שלום או לא שלום, הכיבוש הוא הסרטן שאוכל בנו, הכובשים. לכן, בנוסף להיבטים המוסריים, אני חושב שזה אינטרס קיומי של מדינת ישראל לצאת מהשטחים, ומהר.

       

        19/4/10 18:02:

      צטט: r and r 2010-04-18 19:56:57


      במיטבך.

      במטיבנו -הלאומניות והדגלים מכתרים את הפועלים /אנשים סוג ב.

       

       מסכים לכל מילה.

       לו התמונות יכלו לדבר...

       

       יערה,מקוה שתסעי ותשובי במהרה.

       אני בכל אופן אתגעגע לבלוג המשובח שלך.

       

       תודה שאת פוקחת עיניים גם

       לאנשים ששנים לא חצו את

       מחסומי "הכיבוש הנאור" .

        19/4/10 16:30:

      צטט: איל נבו 2010-04-19 14:21:49

      מסכים איתך, ולמעשה מתחרט על האמירה הזו, מה גם שאני לא חושב שהיא נכונה. הטעונים שלי אני מאמין נכונים היסטורית והתנהגותית, אבל הטעונים שלך מושלמים מוסרית. כלומר אנחנו לא דומים. את גם מיישמת את המוסר שלך, מה שאני לא יכול להגיד על עצמי.

       

      לא בטוחה שהבנתי אותך הפעם הזו.

      תראה, איל, אני מנסה לעשות את מה שצריך וראוי שיעשה. את מה שעל בני אדם לעשות, כלומר להושיט יד לזולתם. וזהו. זה בדרך כלל ממש מעט.

       

      תראה במה נזכרתי היום -

      לפני ארבע שנים בערך, מחסום חווארה כפי שהיה בעבר (לפני יוני 2009), כלומר גהנום ממש. הייתי אז 'חדשה' עוד לא התרגלתי לצרחות, לבכי הילדים, לקשישים חולים בדרך אל או מבית חולים. לקריאות של החיילים. התורים אז היו ארוכים (תראה מה, ניהול המחסום השתפר. כיבוש וודאי נאור זה טכניקה נרכשת) גשם שמש. את 'הגהנום של חווארה', כך בעיתונים אירופאיים, שמעתי כבר ממרחק.

       

      הארכיטקורה היתה אז שונה (גם ארכיטקטורת מחסומים למדנו) עמדתי אז קרוב לפלסטינים, בינהם. וזה היה חודש מאי והיה יום שרבי. עמד מולי גבר מבוגר, פניו אדומות. הוא כבר עבר בתור, בגילו הותר לו לעבור בתור הצדדי, הצבא קרא לזה הומניטארי, ויחד עם הנכד, הוא חיכה לבן שלו. נתתי לו בקבוק מים (תמיד היה לי בקבוק מים בתיק. תמיד היה מי שהזדקק לו). ואיך שהושטתי את היד, מפקד המחסום צווח "אסור לך לתת לו מים".

       

      זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שצעקתי על חייל. אמרתי לו שאני לא שואלת אותו למי לתת מים. ונתתי את הבקבוק לאיש המבוגר ההוא. החייל הלך ולא דיבר איתי שוב עד שהשתחרר. לא יודעת למה. אולי הבין שאתי לא כדאי להתעסק, אני רוצה להאמין שהוא התבייש.    

        19/4/10 16:25:
      המילה נכבה לא נמצאת בלקסיקון שלי, אבל גם לי קשה לשמוח כשהשמחה שלי היא אבלו של האחר וכשהמילה שלום נמחקה גם היא מהלקסיקון, ומקסימום מייחלים היום להסדר. 
        19/4/10 16:11:


      בתמונה (כתוב בסוף הפוסט, כדאי לקרוא פוסטים פובקי) אבל הנה בפירוט: רחבת החניה במחסום אירתח, תחילת אפריל, קצת אחרי 04:00 לפנות בוקר. ראשוני הפועלים כבר עברו את המחסום והם מחכים לנהגים, פלסטינים-ישראלים אם אנחנו כבר מדברים פובקי, שיקחו אותם למקומות העבודה שלהם בישראל. בדרך כלל - עבודות חקלאיות פשוטות ועבודות ביניין. נשים עובדות בניקיון. בשעות הצהריים עוברות כאן גן משפחות של אסירים בטחוניים בדרכן לבקר את בן המשפחה. כדי לתפוס מקום ראלי בתור, יש המגיעים למחסום שעה לפני הפתיחה. תלוי כמובן היכן הם גרים. מי שגר בשכם, וצריך לעבור בדרכו במחסום חווארה או דיר שאראף יוצא כבר ב 1:00 מהבית. מעברי הפועלים (אירתח, אייל, בית לחם) עומדים ריקים רוב הזמן. שעות הפעילות - השכם בבוקר (ב 06:30 כבר כמעט ריק) ושוב ב 17:00, בדרכם חזרה הביתה.

       

      כמו כל המחסומים, גם אירתח מקושט בדגלים כל השנה. אלא שהכל בגדה מתבלה כל כך מהר. בתחילת החודש חודשו הדגלים.

        19/4/10 14:49:

      אני קורא פה תשבוחות על התמונה ולא הבנתי מה מצולם בה בכלל. הסבר?

       

        19/4/10 14:21:

      צטט: יערת דבש 2010-04-19 09:33:29

      צטט: א"ריק 2010-04-18 23:47:14

      צטט: איל נבו 2010-04-18 23:38:45

      אני מאמין שמוסרית אנחנו דומים,.......

       

      יפה ומעורר מחשבות.

      הבלוג הזה הוא לא תחרות במוסריות.

      הבלוג הזה הוא בלוג 'קטן' - עדויות של אישה אחת על הנעשה במחסומים, עדויות אמינות ותקפות מביקורים חד שבועיים (לפעמים דו חודשיים) במחסומים בעומק הגדה.

       

       מסכים איתך, ולמעשה מתחרט על האמירה הזו, מה גם שאני לא חושב שהיא נכונה. הטעונים שלי אני מאמין נכונים היסטורית והתנהגותית, אבל הטעונים שלך מושלמים מוסרית. כלומר אנחנו לא דומים. את גם מיישמת את המוסר שלך, מה שאני לא יכול להגיד על עצמי.

       

        19/4/10 13:58:


      ליערה

       אני מעריכה אותך מאוד

      גם היום

      כמובן ובהחלט

      ומחכה לך

        19/4/10 13:45:

      אני מצטערת על הפגיעה ברגשות, אילן. באמת. אנחנו מעט מכירים ואני מקווה שאתה יודע שאני כותבת לך בכנות. אלא שאני לא יכולה להיות שותפה לכם יותר. מאחורי ארבע וחצי שנים של שוטטות בגדה, רוב הזמן הזה פעם בשבוע (רק בחודשים האחרונים ירדתי לפעם בשבועיים). אני לא יכולה לתת יד יותר להכחשה הזו כי אני יודעת מה עומד מאחוריה. כל הימים ודווקא היום.

       

      היום יצאתי מהבית כשעה לפני הצפירה. לא רציתי להיות כאן. ב 10:30 חציתי את שער שומרון, בצפירה עצמה כבר הייתי בכפר חווארה. ראיתי בדרך חסימות בברוקין, סלפית ובג'מעין, זרועות ברזל במארדה ובכיף אל חאריס, מחסום בצומת תפוח (10:38 אב ובנו מורדים מהרכב המסחרי מציגים סחורה בדרכה למכירה בראמללה). אני רוצה בבלוג הזה שלי לנסות להסתכל על הקשר, שרובנו לא רוצים לדמיין, בין החיים הנוחים שלי לסבל ולנישול של מישהו אחר. דווקא היום כי הדברים שלובים זה בזה.

       

      אני יודעת שזה קיצוני, לפרסם פוסט כזה אתמול בערב ולהשאיר אותו כאן היום. למי שפקח עיניים אי אפשר אחרת.

        19/4/10 13:29:

      ראוי או לא- זו ההחלטה והבלוג שלך.

      היום הזה אני ממש לא יכול להזדהות עם הפוסט שלך.

      להזכירך- ביום שבו הוכרז על הקמת המדינה- זה היום ששכנינו עשו כל שביכולתם למחוק אותה.

      היום אני זוכר חברים שנפלו, נפצעו, הורים ששכלו, אני לא יכול להתייחס באמפטיה לאלה שגרמו לכל היגון הזה.

      מבלי להסיר אחריות מהתרומה שלנו למצב הקיים, היום אני אך ורק עם בני עמי.

      יש לנו 364 ימים אחרים בשנה בהם אנחנו יכולים לראות את האחר.

      היום- אנחנו.

        19/4/10 13:22:

      תמונה הראויה לציון לשבח.

      תמונה המסמלת את מצבנו האבסורדי.

      כל הכבוד לך על הצילום ועל הבלוג שלך.

      וכן דווקא ביום העצמאות ראוי להעלות את התמונה!!!

        19/4/10 10:28:


      תמונה חזקה.

      אני מבינה את הקושי של רבים ליישב אותה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה ומה שהיא מייצגת.

      תודה, יערת. במיוחד היום.

       

       

        19/4/10 09:33:

      צטט: א"ריק 2010-04-18 23:47:14

      צטט: איל נבו 2010-04-18 23:38:45

      אני מאמין שמוסרית אנחנו דומים,.......

       

      יפה ומעורר מחשבות.

      הבלוג הזה הוא לא תחרות במוסריות.

      הבלוג הזה הוא בלוג 'קטן' - עדויות של אישה אחת על הנעשה במחסומים, עדויות אמינות ותקפות מביקורים חד שבועיים (לפעמים דו חודשיים) במחסומים בעומק הגדה.

       

        19/4/10 08:10:

      צטט: איל נבו 2010-04-18 23:38:45

      אני מאמין שמוסרית אנחנו דומים, אבל את לחלוטין מתעלמת מרכיב מרכזי בהוויה האנושית.

      אני לא מתעלמת והדברים שהצגת נכונים. אני חושבת שבמקום שבו אנחנו נמצאים, אחרי שנים כל כך ארוכות של כיבוש אכזרי, וביום שבו לא תהיה קלישאה שלא תאמר עשר פעמים, טוב נעשה אם דווקא היום נזכור שיש עוד זכרונות היסטוריים, תקפים לא פחות מאלו שלנו. אי אפשר שנמשיך לספר לעצמנו רק צד אחד של הסיפור ההיסטורי.

        19/4/10 00:40:

      כן

      דוקא היום חשוב לזכור

      את העוול הנעשה בחצר האחורית שלנו

        18/4/10 23:47:

      צטט: איל נבו 2010-04-18 23:38:45

      אני מאמין שמוסרית אנחנו דומים,.......

       

      יפה ומעורר מחשבות.
        18/4/10 23:38:
      אני מאמין שמוסרית אנחנו דומים, אבל את לחלוטין מתעלמת מרכיב מרכזי בהוויה האנושית. אני בטוח ששמעת את זה קודם - הרכיב השבטי. אין מקום בעולם שמבוסס על צדק אוניברסלי. שוויץ נותנת זכויות נפלאות לאזרחיה אבל שום אפשרות לזרים להתאזרח. נורווגיה היא מופת סוציאלי, על חשבון חימום כדור הארץ וציד לוויתנים. כל חברה שומרת על עצמה בדרכה. התפקיד של אנשים כמונו לדעתי זה לשמור, לעצור, לאזן, אבל לחשוב שזה ראלי לשנות את כל הטבע האנושי כולו, בכל העולם, זה מתיימר, ואף מסוכן. אני חושב שלדבר בשם הנראטיב הפלסטינאי זה אקט קולוניאליסטי כמעט כמו להתנחל. את ישראלית, ואת צריכה לדבר מתוך הנראטיב הישראלי- לבקר אותו, לבטל אותו, מה שתבחרי, אבל ליצג את הנראטיב הפלסטינאי, במיוחד שהפלסטינאים לא מצליחים ליצג אותו בצורה קונסיסטנטית זה מתנשא ולא מועיל. יש לי חברה טובה פרופסורית למשפט בינלואומי מסיטי קולג' שטוענת טענה מעניינת. ששני העמים, הערבי והעברי הם אינדיג'נס. עיון ברשימות האוכלוסין מתחילת המאה מראה מיעוט יהודי ורוב ערבי, אבל בהחלט שני עמים, כבר אז. העמים האלו מאד שונים, ובמלחמה בינהם על הקרקע, מראשית המאה ועד 1948, עם אחד עשה עבודה יותר טובה. אבל הוא לא היה קולוניאליטס ולא כובש. הוא דאג לאינטרסים שלו, כפי שהצד השני דאג לשלו, אבל ביותר הצלחה. אין דוגמא בהיסטוריה שעם עצר ואמר, רגע, אני אמנם יכול לנכס לעצמי את כל הנכסים האלו, אבל זה יהיה לא פייר, בוא נחשוב איך עושים את זה פייר. האו"ם יכול לעשות את זה, לא אחד הצדדים. זה בניגוד לדרך הטבע. זה כמו שהתובע יגיד לשופט שהקייס שלו לא מספיק חזק. זה תפקידו של השופט. וזה מביא אותי לצורה שבה את רואה ומתארת את תחילתו של השלב המדיני בסכסוך הישראלי פלסטיני. את מזכירה לי את זה שיושב על סירה ונושף במפרש ומצפה להתקדם. אין לך את המיקום היחסי שמאפשר לשפוט, לטוב ולרע, בצורה אובייקטיבית. בהגדרה, הסיכוי שתטי יותר מדי לצד אחד או לצד שני הוא כמעט וודאי. מסיבות מוסריות, או נפשיות, העמד שלנו מוטה כשאנחנו צד בעניין. אין אפשרות למכור רכב לחבר בצורה הוגנת לחלוטין משום שהאינטרסים שלכם הפוכים. הנכבה, היא למעשה שורה של טעויות היסטוריות שראשיתה ב1917, המשכה במכירה מסיבית של אדמות ליהודים, ומצד שני פרעות פרועות לחלוטין, החלטות תמוהות עד פושעות בטרם 48 ומיד לאחריה. זוהי הנכבה- האסון שנפל על הפלסטינאים מקוצר הראות של מנהיגיהם בשעת עימות. והעימות היה איתנו, אבל איננו אחראים לו, היינו צד לו. צד שזכותו על הארץ הזו אמיתית לא פחות. ראוי לציין את הנכבה, ולהבין את שורשיה, וראוי אף יותר לחשוב כיצד אפשר לשנות את גורלנו של העם הפלסטיני, אבל אין לזה שום קשר ליום העצמאות של מדינת ישראל. זו קמה בצדק, עם הרבה בעיות, ואנחנו כולנו תקווה שתשונה מספיק שנוכל לחיות בה, וגם לישון בלילה.
        18/4/10 23:22:


      תמונה שווה מאלף מילים.

      המציאות הקשה בה הרוב נשלט ע"י מיעוט קיצוני משני הצדדים.

        18/4/10 22:42:
      כמה כוח יש לתמונה....
        18/4/10 21:09:


      נשיא המדינה, שמעון פרס: "עדיין מנסים לכלותינו"

       

        18/4/10 20:50:

      כשמחיתי כאן בקפה על הנעשה בזמן טבח "עופרת יצוקה", טענו כנגדי שאני לא מציג את הצד השני של המטבע, את הצד שלנו, הישראלים. בתגובה, פירסמתי שני שירים של חנוך לווין. אני מביא אחד מהם כאן, מפני שהוא מדבר על שני הצדדים ועם זאת אינו מאבד את הפרספקטיבה הראויה; ומפני שהוא מתאים כל כך ליום העצמאות המתקרב:

       

      המתכון הקלאסי לעצמאות / חנוך לוין

       

      המתכון הקלאסי לעצמאות:

      קח אנשים ושלח אותם למוּת.

      אחר כך עֲשֵׂה טקסים, תפוֹר דגלים.

      חתוֹם על מגילה ארוכה עם הרבה מלים.

      הַרגֵש שהגב נעשה זקוף,

      גם אם הגיבנים ממשיכים עם גב כפוף.

       

      המתכון הקלאסי לעצמאות:

      קח אנשים ושלח אותם למות.

      אחר-כך פְּתַח משרדים, אכוֹל אבטיחים, עֲשֵׂה אהבה,

      נטוֹף זיעה, חוּש בפה תחושה קלה של אכזבה.

      גַלֵה לפתע לצידך עוד עם קטן, מדוכא ועלוב.

      תן לזמזומו להטריד אותך כזמזום הזבוב.

       

      המתכון הקלאסי לעצמאות:

      קח אנשים ושלח אותם למות.

      אחר-כך מְעַךְ את העם שלצידך, דַכֵּא אותו עד עפר.

      הוא רוצה מה שאתה רצית -- אל תיתן לו דבר.

      הוא מכוון אקדח -- עֲנֵה בתותח, הוא מאיים -- אתה רוצח.

      תן לחיים לצעוק, למתים להירקב, תן לקברן לנצח.

       

      המתכון הקלאסי לעצמאות:

      קח אנשים ושלח אותם למות.

      אחר-כך לְחַץ ידיים, עֲלֵה לקבר החייל האלמוני, פתח שגרירות.

      שָׂא נאומים על ידידות, נֶצַח, אחווה, קשרי סחר ותרבות.

      שֵב בכורסא בנחת, פְּתַח עיתון ערב, קְרָא בהשתאות:

      אי-שם בעולם מישהו שולח אנשים למות.

       

        18/4/10 20:49:


      התמונה הזו פשוט מכה בבטן.

      כמה לאומנות, כמה פאשיזם.

      כמה התנשאות.

      הכול בתמונה אחת של לפנות בוקר אי שם, חצי שעה מתל אביב  

        18/4/10 20:35:

      צטט: אילן שריף 2010-04-18 20:27:35


      אני מסכים איתך שצריך לשמוע עוד פעם ועוד פעם את הדברים האלה
      אני מסכים שצריך לעשות יום זיכרון לנכבה ולמה שהיא מסמלת
      אני לא מסכים שהתאריך צריך להתבסס על ה' באייר
      כאילו שהנכבה ויום העצמאות ויום הזיכרון הנלווה לו אחד הם
      כמו ששני עמים יכולים לחיות זה עם לוח השנה שלו לצד לוח השנה של האחר
      כך גם תאריכי הזיכרון שלהם.
      ומותר לנו לשמוח לרגע באופן מלא על החירות שניתנה לנו
      גם אם היתה על חשבון אסון האחר,
      ולדאוג לעתיד שלנו על ידי מעשים שיובילו לשחרור שכנינו.

       

      כי זה היה על חשבונו של האחר.

      אין חירות לעם כובש. התאריכים כרוכים זה בזה וכל כמה שנרצה אי אפשר להפריד את יום העצמאות מהנכבה. אי אפשר

        18/4/10 20:27:

      אני מסכים איתך שצריך לשמוע עוד פעם ועוד פעם את הדברים האלה
      אני מסכים שצריך לעשות יום זיכרון לנכבה ולמה שהיא מסמלת
      אני לא מסכים שהתאריך צריך להתבסס על ה' באייר
      כאילו שהנכבה ויום העצמאות ויום הזיכרון הנלווה לו אחד הם
      כמו ששני עמים יכולים לחיות זה עם לוח השנה שלו לצד לוח השנה של האחר
      כך גם תאריכי הזיכרון שלהם.
      ומותר לנו לשמוח לרגע באופן מלא על החירות שניתנה לנו
      גם אם היתה על חשבון אסון האחר,
      ולדאוג לעתיד שלנו על ידי מעשים שיובילו לשחרור שכנינו.
        18/4/10 20:15:


      תודה רבה, רונית. תודה רבה מאוד.

      בשנה שעברה נזהרתי בימי הזכרון. אין לי עניין לפגוע באיש. אבל אני עוד מעט נוסעת, הבלוג עומד לקראת סיום והחלטתי שעכשיו הוא בשבילי. הקול שלי בדיוק כפי שאני רוצה להשמע.

       

      מאוד ממליצה אל 'ילדי הטל' של מחמד אלאסעד. יכולה להשאיל לך את העותק שלי.

        18/4/10 19:56:


      במיטבך.

      במטיבנו -הלאומניות והדגלים מכתרים את הפועלים /אנשים סוג ב.

      ארכיון

      פרופיל

      יערת דבש
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין