השנה מלאו 35 שנה לנפילתו של אל"מ עוזי יאירי ז"ל בקרב במלון סבוי. דליה יאירי ביקשה מחבריו ומכריו לכתוב לו מכתב. המכתבים נאספו בספר שחולק בערב הזכרון.

עוזי היה עבורי מורם מעם וכשאני חושב עליו ממרחק 35 שנה אני חושב במושגים ומימדים המקשרים בינו לבין מה שקרה למדינה. להלן הדברים שכתבתי (בשינויי סגנון קלים)

עוזי, פעם אחר פעם אני נשבע לעצמי להפסיק ולחשוב על הכלל, ולהתרכז במעגלים הקרובים והנפלאים שסביבי. במשפחה, בחברים, בבית הקפה האהוב עלי, ב"הפועל תל אביב" וב"הפועל אוסישקין". זה גם מצליח לי רוב הזמן. אבל לכתוב לך, ועליך, אחרי 35 שנה מביא אותי להגיד דברים שמציקים לי בהקשר הכולל של חיינו פה.

אני מתיישב לכתוב את הדברים כמה דקות אחרי ששמעתי את מוטי קירשנבאום טוען ש"ניקוי ראש" הוא עדיין רלבנטי. ששום דבר מהותי לא השתנה אלא רק עוצמתו גברה. שאחרי 35 שנה נשארו אותן הבעיות רק בעוצמה הרבה יותר גבוהה.

גם אצלם זה 35 שנה?

כן! העונה הראשונה של "ניקוי ראש" שודרה בין מאי 1974 לפברואר 1975. חודש אחרי זה, ב-6 מארס 1975 אחרי חצות, נכנס "מוישה וחצי" לחדרו ב"בור" ואמר לי ש"עוזי נפצע קשה מאד". עד הבוקר כבר הפכה אי הוודאות לוודאות מוחלטת.

האם עוזי נהג לראות את "ניקוי ראש"? מה הוא חשב עליה? ובעצם, מה אני חשבתי עליה? האם מצאתי בה אז רק חיזוק לדעותיי או גם פעמון אזעקה המתריע מפני התהליך המכרסם בעצם יכולתנו לקיים כאן מדינה, המבטיחה איכות ותוחלת חיים לאזרחיה? איך עוזי ראה את הדברים?

ממרחק 35 שנה אני יכול לראות את הדברים באופן קצת יותר מבוקר. הכרתי את עוזי רק 11 חודשים (האומנם רק 11 חודשים?). ראיתי אותו עולה לקומה השלישית (קומת אמ"ן) בבניין המטכ"ל בימים שבהם קומה זו התרוקנה בגלל דו"ח אגרנט. האירועים סביבנו לא חיכו לסבב המינויים ועוזי לקח על עצמו להמשיך בעיסוק השוטף שכן "מישהו צריך לעשות אותו והוא חשוב מכדי שיתגלגל ברחוב ללא טיפול''.

רק 11 חודשים? כ-10 שנים הפרידו בין הגילים שלנו, ובדרגות המרחק היה אף הרבה יותר מכך. ויחד עם זאת העבודה המשותפת, שעסקה בביטחון השוטף של ישראל בכל גזרותיה, הביאה אותנו למה שהיה נדמה לי כקירבה אינטימית. לא ידעתי כמוה בכל שירותי הצבאי. היה נדמה לי שיש לי פרטנר לעבודה תכליתית, ששמה בצד את הגישה הפורמאלית, ומביאה לתוצאות טובות. היה לי פרטנר לשתף אותו בתחושותיי לגבי חיי היום-יום. לעתים קרובות הוא נתן לי את התחושה שגם הוא מצא בי אוזן קשבת לשיחה עליו ועל סביבתו. השוני בינו לבין סביבתו היה כל כך בולט עד שלא היה לי ספק שאני רוצה להיות כמוהו.

ולכן כשאני חושב על עוזי אני חושב במימדים גדולים יותר מאשר רק היחסים הישירים בינינו. בעיני הוא היה כל כך גדול, ומרשים, וראוי לגדולות, שבהכרח אני מתייחס אליו כאשר אני רואה מה קרה במדינת ישראל ב-35 השנים שעברו מאז נפילתו.

כנראה ששנינו לא חשבנו באותם 11 חודשים שצריך לעשות משהו דרמטי בכדי לשנות את הכיוון. אני לא זוכר שבשיחותינו הרבות דיברנו על כך שהמצב הכולל מחייב אותנו לקבל החלטות אישיות. ההפך, שנינו התכוונו להמשיך (מי יותר ומי פחות) ולהיות חלק מהמערכת שהובילה אותנו, בפועל, בדרך הזו. עוזי, אני לא יודע מה חשבת בפנים. אני ראיתי את הדברים קורים ולא יצאתי החוצה לעצור אותם. נשארתי עוד 15 שנה לאחר שהלכת.

ומאז 1975, בכל מארס, באים רבים לדבר בך. ואני שם, אולי הצעיר מבין כולם שהכירו אותך מהצבא. בשנים הראשונות הייתי מסתכל בהערצה על הקצינים, אנשי האקדמיה והממסד הבכירים שעומדים סביב קברך. אבל עם הזמן הבנתי שאיננו שונים ושגם הם לא עשו דבר. הם רק החליפו עמדות אבל המסלול של המדינה היה עקבי. הם ואני לא מנענו זאת. אכן, "ניקוי ראש" ממשיך להיות רלבנטי.

עוזי, אתה היית אחר מכולם ועבורי, היית הטוב מכולם. ולכן אני לא יכול להימנע מלשאול אותך - האם היית כמו כולנו נותן לדברים לקרות? או, האם אתה היית דברים כהווייתם ומנסה למנוע אותם?

עזוב את התשובה, עוזי. אני חוזר שוב לענייני היום-יום שלי, הרחוקים כל כך מענייני הכלל, ושכל כך טוב לי לשקוע בהם ולהתעלם ממה שקורה בחוץ