די לאחיזת המתים בחיים. בתמונה: נתן אמוראי
1949-1990 אני מאשים - מאת אדם אמוראי
יום הזיכרון הוא תמיד יום שקשה לי לעכל. ולא, לא בגלל אותן סיבות שמקשות על רבים מאזרחי ישראל לעכל אותו. ביום הזיכרון אני תמיד מוצא את עצמי סגור בבית או מסתובב ברחובות באופן הכי מנותק שיכול להיות, אך כמעט תמיד אני מגיע מתישהו לרחוב שליד רחבת המתנ"ס בשכונה שלי, בה מתקיים טקס יום הזיכרון השכונתי, אותו שומעים בכל רחבי השכונה. אי אפשר לברוח מיום הזיכרון, אי אפשר לבוא ולומר כמו בחגים אחרים "זה לא קשור אלי" כי זה תמיד מגיע אילך. בין אם בהבעת הפנים של האנשים ברחובות, בצפירה שמגיעה לכל מקום או בקריאת השמות מרחבת המתנ"ס, אשר בה אני תמיד מצליח להבחין בין שמות הנופלים בשמו של אבא שלי. "נתן אמוראי" זה מהדהד, ורק אחדים מבין היושבים באותה רחבה יודעים מיהו אך באותן שניות ספורות ננעצים בי מבטים שואלים.
אז תגידו שכל זה מיוחד ושונה אצל כל אחד מאיתנו, אבל כולנו מרגישים את יום הזכרון. נכון, אבל לא רק קשה לי לעכל אותו, יום הזיכרון מרגיז אותי . והא מרגיז אותי בגלל הצביעות, בגלל חוסר האונים שבתחושה ש"לא יוצאים מזה", בגלל הלאומנות, בגלל שמותו של אבי היה לחינם. אבל בעיקר הוא מרגיז אותי בגלל הצביעות. כל שנה בשנה כולם מדברים על הכוחניות הזאת, על זה שאנחנו צריכים להגן על עצמינו ולהיות חזקים ומזכירים לעצמם שלפי מה שלמדנו, כנראה ש"כולם רוצים להרוג אותנו". אבל לרגע לא חושבים על מה אנחנו עושים או כמה צעדים קדימה.
ביום הזיכרון, רבים מחברי מסתגרים בביתם, פשוט כי זה הזמן היחיד בשנה שבו לבוא ולהגיד את אותן אמירות שהשמאל אומר כל השנה פתאום אסור להגיד! פתאום זה לא מכבד את זכר הנופלים! אבל מה עם אותם אנשים שמתו לחינם על ידי צה"ל? אותם אסור לזכור? (אגב, חלקם היו אזרחי המדינה או קרובי משפחה שלהם) אם אני אגיד ש"את כל זה אנחנו הבאנו על עצמנו ומרבית ההרוגים שמדברים עליהם מתו לשווא פשוט כי כל מלחמות ישראל היו תוצאה של אופוריה, לאומנות, פחד או רשלנות" יגידו לי לשתוק כי זה פוגע במשפחות הנופלים. אם כן, אז שיפגע! אני ממשפחות הנופלים ובי פוגעת ההתעלמות מהעובדות הללו. אני יתום צה"ל והיום בשנה שבו הלך הרוח הישראלי פוגע בי יותר מכל הוא יום הזכרון. לכן אומר את כל אשר על ליבי גם ביום הזכרון ודווקא ביום הזכרון ולאף
אחד אין זכות להשתיק אותי בשם הלאום ובשם כבוד הנופלים:
אני מאשים את ממשלות ישראל ואת החברה בישראל על כך שבחרו בדרך של כוח ולא של שלום , על כך שבחרו בדרך של הנצחת הלאום ולא בדרך של קבלת האחר , בדרך של עיוורון לעומד מנגד ולא בדרך של הבנה ויצירת עתיד משותף , על כך שבחרה בדרך של יצירת אויבים ולא בדרך של יצירת שותפות , על כך שבחרה בדרך של הרג ולא בדרך של חיים. אני מאשים את ממשלות ישראל על כך שיצרו דמגוגיה, לפיה לא נוכל לממש את זכויותינו הלאומיות בארץ זו, ללא כוחנות.
אפשר לקיים פה בית לאומי לעם היהודי אך ורק אם נשנה את דרכינו, אך ורק אם נבחר בדרכים שישאירו אותנו ואת שכנינו ושותפינו - בחיים. אנחנו חייבים לשנות כיוון ולעבור אל אותן דרכים, בהן הולכים רבים מעמי העולם.
(*) הכותב הוא אזרח ישראלי צעיר פעיל חברתי ופעיל שלום --- פעילויות נגד פולחן המוות והלאומנות, ואירועים ביום הנכבה:
http://www.kibush.co.il/datapage.asp?lang=0%20§ion=5 |