| אדם יכול לגור באמריקה כל השנה, לשכוח מישראל ולהמשיך בחיי יום יום. אבל בשבוע הזה פשוט בלתי אפשרי לדחוק את הרגש החוצה. אתה מרגיש כל כך רחוק מהחיים שהשארת מאחור. במוחך אתה יודע, שבזמן שאתה פוסע על המדרכות בדרכך לעבודה כאן – משפחתך וחבריך בישראל עומדים שקטים, בוהים בשמיים או ברצפה, קול הצפירה המחרישה באזניהם, והם חושבים על חברים ואהובים, אפילו זרים לחלוטין, והדמעות מופיעות, והכאב מפלח – אבל כאן אתה פשוט לא מרגיש בזה. אתה עוצר, בוהה בשמיים, בוהה ברצפה, אבל עם כל צפירות המכוניות, הרעש והצעקות, אתה בקושי מצליח להזכר בפניו של חברך שאותם הכרת כל כך טוב לפני שלוש שנים. ועולים רגשי אשם על ששכחת, ואתה מנסה להיזכר יותר חזק. אינך יכול להתרכז בעבודתך, או בחייך. אתה מרגיש שזה פשוט לא נכון לעבוד עכשיו, כשאתה אמור להיות עסוק בלזכור ובלהוקיר. אם אתה יכול, אתה הולך לעצרת הרשמית בעיר הזרה, שומע את השירים והמילים ומרגיש כה רחוק מהבית. אתה יוצא שוב אל הרחובות וחוזר לדירתך, וזכרון פניו של חברך מהעבר עדיין מטושטש ובלתי ממוקד. אתה מתעורר בערב המוקדם ויודע שעכשיו משהו טוב קורה. אתה יודע שעכשיו דגלי כחול לבן ממלאים את הרחובות הדרכים והבתים – ומשב רוח חמים על פניך – ואתה יודע שהוא בא במיוחד מישראל כדי לחבק אותך. אתה מברר בטלפון עם החברים איפה יוצאים לחגוג את עצמאות מדינת ישראל (במקום להיות בישראל), ואף אחת מהאופציות לא נשמעת טובה כמו האפשרות לשבת על הדשא בקיבוץ ולראות את הזיקוקים מעל הרי ירושלים וסביבתה בצד אחד ומעל שפלת החוף בצד השני. אבל אתה כל כך רחוק. אתה הולך לאיזו מסיבה, כולך לבוש יפה ומחוייך, אבל שם אתה נפגש עם השומר האמריקאי בדלת, שממש לא מזיז לו שהיום יום הולדתה של מהמדינה שלך, והוא נותן לך לחכות בחוץ עד שהוא מרגיש שהגיע זמנך לחגוג. ואתה רק רוצה לרסס את פניו בקצף או להכות על ראשו בפטיש פלסטיק – אבל הוא וואחד אמריקאי, שני מטר גובה ושני מטר רוחב, ואתה יודע ששום אימון צבאי לא יציל אותך כאן – אז אתה מחכה. בסוף אתה נכנס, ומצטרף למאות ישראלים אבודים אחרים, שמצאו את דרכם "הביתה" בערב המיוחד הזה, ואתה מרגיש צביטה בלב כשאתה רוקד לצלילי השיר "ברבאבא", וצורח "עם ישראל חי". ולבסוף, כשהמוסיקה רועשת באוזניך, וראשך סחרחר קצת, אתה יוצא לרחוב לשאוף קצת אויר. אתה מסתכל בשמים נטולי הזיקוקין, בוהה ברצפה האפורה, ודווקא עכשיו – עם חיוך על פניך, וכשבאוזניך צפצוף בלתי פוסק דמוי צפירה שאינך יכול להתנער ממנו – אתה פתאום רואה אותו. דווקא עכשיו אתה רואה ברור וחד בראשך את פרצופו של חברך מהעבר, כי זה הזמן בו הוא הכי הכי חסר לך – הזמנים הטובים והשמחים שהוא יכול היה להיות בהם – אך לעולם שוב לא יהיה בהם. אנחנו מנסים כמיטב יכולתנו לזכור להוקיר ולחגוג כאן השבוע, ומנסים גם להביא ולצרף את כל הישראלים - לגרום להם להיות חלק מאיתנו – ואפילו לרגע. מנסים לתת להם כתף לבכות עליה, ויד תומכת להאחז בה, אבל עד כמה חזק שאנו מנסים – זה לא קורה כאן – כי הכל קורה שם בבית – ואנחנו, אנחנו פשוט רחוקים מדי. אבל אנחנו חושבים עליכם, בוכים איתכם, צוחקים גאים וחוגגים איתכם בליבנו.אני כולי תפילה, שהשבוע הזה לעולם לא יאבד ממשמעותו העמוקה, אפילו שאנו מתרחקים מאותו יום הרה גורל של הכרזת המדינה, ועל אף שהכאב נהיה דבר קהה מהשגרה. |