בכל שנה, באותו יום בדיוק,

אפילו כמעט באותו הזמן -

מעט אחרי הצפירה,

העיניים מדממות,

הלב דומע,

הגוף דומם... 

עיניים מדממות כי דמכם, אף שיבש - לא נישכח מעיניי,

הלב דומע - ועולה ומציף את הזיכרונות,

והגוף דומם - מרכין ראש אל מולכם...

אתם, אחיי, במדי הזית היפים, המדים בהם נשמתם נשימה אחרונה - לנצח תלוו אותי, אותנו...

לכל אחד מכם יש שם,

כל אחד מכם ליווה אותי כברת דרך בחיי,

לכל אחד מכם הסיפורים והמורשת שנותרו מאחור, איתי,

וכל אחד מכם הותיר בי משהו...

יש הקוראים לזה "צלקת", אבל צלקת היא דבר מכוער,

ואתם הרי נותרתם יפים.

נותרתם בני 20 ו...

ואת חותמכם אשא עימי, בגאווה, גם אם לעיתים היא מהולה בכאב, בעצב...

כי במותכם, הותרתם לנו חיים שלמים.

לזיכרם של אלה שלא יזכו עוד לחבק את ילדיהם,

ואלה שמעולם לא זכו להביא ילד לעולם,

לזיכרם של אלה שנותרו רק בתמונות,

ואלה שתמונתם ניצרבה בנו לעד,

לזיכרם של הגיבורים, שאותם לא נישכח לעולם !

יהי זיכרם ברוך...