בשעה שמונה בדיוק נעמדה מדינה שלמה ועצרה פעימותיה. עמדנו, נזכרנו, בכינו, מדממים את כאבי המשפחות השכולות.מדממים את אותם רגעים שלעולם לא נוכל לשנות.רגעיי המלחמה,רגעי האבדון, רגעי הכאב הבלתי נסבל שאותו נסחוב על גבנו לנצח נצחים. והנשמה זועקת את לבם של אלו שהלכו מאיתנו. זועקת את דמם של אותם נשמות יקרות שהגנו על מדינה קטנה שבמש...ך דורות שורדת במלחמות אין ספור. ואני שואלת עד מתי? האין די באלו שאינם בכדי להבין כי במלחמות יש רק מפסידים האין די בדמם של אותם נערים פרחים שנגדעו בטרם עת בכדי להבין שזו לא הדרך ומתי יקום האדם שיבין כי זעקתנו הינה לשלום.שזעקת יום הזכרון היא לזכור שאין זו הדרך ואולי ישנה דרך אחרת. אני עומדת בחלון עם בני הקטן והוא רק בן חמש ודמעה זולגת מעיניי. אני מסתכלת עליו ותוהה. האם בעוד 13 שנה זה יהיה אחרת בשבילו? הצפירה נשמעת בכל רמח אבריי. אני מרימה את ראשי אל השמים ולרגע מרגישה כאילו וכל המלאכים עומדים איתנו דום, קוראים לאותם הנשמות שהלכו מאיתנו לאותם המלאכים לרדת לרגע ולהיות עם יקיריהם.איזה יום עצוב איזה כאב יזכור עם ישראל את קורבנותיו אך מתי יבין כי אלו שחיים רוצים להמשיך לחיות מתי נעשה כאן שינוי? ובמי זה תלוי? בנו ? ואם זה תלוי בנו למה זה לא קורה ? כששני אנשים רבים, זה בן אדם לחברו-זה לא קשור לאלוהים. הבחירה בידנו נידמה כי את זה הוא רוצה שנזכור.עוד שטח, פחות שטח. ואיך אפשר לחיות על אדמה שמתמלאת בדם של עצמה נזכור אתכם תמיד, את אותם נשמות טהורות שהלכו מאיתנו. לנצח נדמם את הכאב אך בואו נזכור גם את אלו שחיים. את אלו שנמצאים במדים, את אלו שכל יום מסכנים את עצמם בשביל המדינה. כשזוג רב הם נלחמים על כל סנטימטר במיטה כשהם עושים אהבה הם גם יכולים להיות אחד על השני שמע זעקתנו אלוהים ותן בנו את התבונה להכיר שיש ביכולתנו להפוך את אויבנו לאוהבינו |