למה את צריכה ללכת לטקס יום הזכרון", שאלה אותי חברתי מ' שספרתי לה על תוכניותיי להערב, עניתי לה שזה נותן משמעות ליום הזה", יום שמוגדר בעיני הרבה בתור "יום של שירים מדכאים ברדיו". “ ביה"ס היסודי בו למדתי ידוע כמפיק טקסי יום זיכרון מושקעים במיוחד בעיר, וכמנהגנו אנו הבוגרים נוהגים לפקוד את שערי בית הספר הצבוע בורוד שלנו מידי שנה ביום זה. השנה יצאנו ממש מספר דקות לפני, ממש כמו בימי הלימודים בהם בקשתי לשמור כל דקה מיותרת לשינה (הפריבילגיה בלגור ממש בניין מעל הבצפר, כמובן שמאידך החסרונות שבכך עולים על היתרונות).הגענו ממש ב19:59, דקה אחרי שדרכה רגלינו (של אימא ושלי) על רצפת המקום נשמעה צפירה.
בצפירה חשבתי בעיקר על פרופורציות, שבעודי לפעמים מתבאסת על אובדון של דקות מחיי בהמתנה לתור, אנשים אחרים מאבדים חיים, או את יקירהם, בעבורי. בעבור כל אחד במדינה הזו שעסוק בשלו, מחשבה הובילה למחשבה, חשבתי על גלעד, ועל אביו, וחשבתי על שי ברנשטיין ז"ל, ששירת איתי בגדוד שריון, שנהרג במלחמת לבנון השניה, לפני שהספקתי להזיל דמעה, הצפירה נגמרה, והרעש חזר. הסתכלתי סביב, מלתחות לבנות חדשות על בובות, ילדות מרכלות על אחרות, זוגות מתנשקים, ובעיקר רעש.ראיתי פרצופים מוכרים, את חברתי הטובה ביותר מכיתה ד', שכן ממתחתיי במדים שלא נתנו לו להכנס עם הנשק(!), ועוד כמה שלמדו איתי או שנה מתחתיי, כשהסתכלתי לצד שני קלטתי מישהו שניסה,לא ממזמן, לעשות לי משהו שלא לו, הוא החוויר, כמעט כמו החולצה הלבנה שלבש, ונראה בו כמו ילד טהור. ראיתי בחורות מחליפות תמונות בפלאפונים המפוארים שלהן, ואת שתי הילדות הגבוהות שהסתירו לי, אותן ראיתי הכי טוב.
הטקס היה כהרגלו מושקע ורהוט, הביאו הפעם גם שחקנים שיופיעו עם הילדים, הועלו שאלות מאוד קשות, כמו על "מיהו גיבור", הורים שכולים דברו על הילדים שאבדו. כמה זה בוודאי כואב לקבור את הילד שלך. תוך כדי המשיכו הבנות מלפני לדבר על ה"חמוד" שלא ראו מאז שסיימו את היסודי. עלו לבמה קבוצה של בנים ובנות, ילדים שבעוד בערך 8 שנים יעלו בעצמם על מדים, ובתקווה שעליהם כבר לא יבכו. אני זוכרת שאימא שלי הייתה אומרת שכשאני אהיה בצבא זו כבר לא תהיה חובה. אני כבר חמש שנים אחרי, ועוד נהרגים חיילים. מבין הילדים הרוקדים, הכי נגע לליבי ילד בלונדיני קטן שהיה לי חצי מוכר, שנדמה היה שאיבד משהו בקהל, הוא חיפש בעיניו העצובות משהו או מישהו, וכעבור פאוזה המשיך בריקודים.
בנתיים כבר הספיק אחד החיילים להזכיר לקבוצת נערים כי הם נמצאים להפתעתם בטקס יום הזיכרון ולא ב"ערב בחורות",(כינוי שלו), הבטתי אחורה וראיתי זוג מתנשק, ואנשים שהכרתי מצחקקים מאחור. בזמן שירת המקהלה, הופיעה מורתי מכיתה ה', היא אמרה לי שלום ושמחתי שזהתה אותי, היינו מאוד קשורות (היא אפילו רקדה במעגל דיסקו בבת מצוה שלי), השכנה שעמדה לידי שאלה אותי מי זו, וכשזיהתה את שמה של המורה, היא פנתה עליה לשאול האם בנה כבר הופיע. המורה,הנהנה לחיוב, ועשתה פרצוף מאוכזב, כאילו היא חשה באכזבתו של בנה של השכנה, והבנתי שלא סתם אותו ילד על הבמה היה לי מוכר כלכך...
המשיכו הסיפורים, ילד ששכל את אביו, אישה ששכלה את בנה ועוד אחת ששכלה את בעלה, אבא בוכה על בן, בן בוכה על אבא, חשבתי עוד קצת על הסיפור של שי. שי היה קצין בגדוד שריון בה שירתתי בפלוגה סמוכה כפקידה פלוגתית, מתפקידי יצא לי לדבר הרבה עם הלוחמים, גם עם הסגל, שי תמיד ספר על סיון, אותה הכיר איתו כצוערת, ותמיד כשנשאר שבת דיבר עליה וכמה שרצה לחזור אליה לשבת. משום מה לא שכחתי את שמה,כשהודיעו שהוא נהרג במלחמת לבנון השניה הודיעו שהיה אמור להתחתן בקרוב, עם חברתו, סיון. האמת שרק מלהקליד את השורות האלה עוברת בי צמרמורת. באיזו קלות חיים יכולים להגמר, חשבתי על אביה של חברתי הטובה ביותר, שנהרג בפיגוע הירי שהיה בצומת תפוח, ועל אחיה הקטן (שכבר גדול עכשיו) שרק באותו היום חיכה לאביו שיתקן לו את האופניים. לאנשים שאבדו משהו, הם לא צריכים יום זכרון, את החוסר הם מרגישים כל יום ביומו, בלי אהוב שיחזיקך בלילה, בלי אבא שיתקן לך את האופנים. אבל אנחנו, אנחנו צריכים משמעות סיבה, הם, שנהרגו בשביל להגן עלינו, שנוכל לבוא לטקסים ושיסתירו לנו בנות שמדברות על בנים, או זוגות שבחרו להפגין את אהבתם דווקא באותם רגעים בודדים ששייכים לזכרון. נכון, אני לא צריכה ללכת לטקס בשביל שיהיה לזה משמעות, הטקס הוא סמל, הטקס הוא סמל לעוד שנה שעברה בלעדיהם, לעוד שנה שנועם שליט מחכה לבן שלו, ועוד שנה שבה אנחנו נשארנו אדישים.שמענו שירים עצובים ברדיו, והם באמת עצובים. (השיר המצ"ב, הנסיך הקטן מפלוגה ב, מהדהד לי בלב, בביצוע הזה של האב והבן גפן שנראה לי הכי מתאים)
"הנסיך הקטן מפלוגה ב'
ילדים, נסיכים קטנים של אימא, הולכים לעולמם, בטרם מלאו להם 20. וזה "בנוהל".אנחנו רגילים, כי זה מהטקסים של יום הזכרון בבצפר, זה כבר חלק ממה שאנחנו. אנחנו מנציחים את המלחמות האלה,ואת האבדות האלה כחלק אינטרגלי מהחיים. שג'ורג' אורוול, בעת שכתב את 1984ניסה להסביר כי מלחמות הן משהו חיוני בתפקוד האנושות.
ולנסיך,מפלוגה ז (או ח) ומפקד ואדם נפלא, ת.נ.צ.ב.ה אביה של חברתי, אריאל ג'ראפי, ת.נ.צ.ב.ה. יהיה זכרם ברוך
ולסיום: מהגיגיה של אותה שכנה, שלא טרחה עד השלב הזה של השנה לדעת מיהי מחכנת בנה: בעת שירת התקווה, היא פנתה אליי שוב, ושאלה "לא הגיע הזמן שכבר יחליפו לנו את ההמנון, הוא מדכא מידי, לא ככה?" למזלי הצלחתי לא לענות לה בחזרת פנינת חוכמה משלי שתנער אותה קצת, והצטרפתי לשיר, בתקווה שיש לנו תקווה ואולי גם לאותה שכנה (למרות שחוששני שלא). |