כבר ח"י שנים שהוא לא חי.

אם היה חי אולי היה אב לילד בן ח"י שנים.
אבל הזכרון עודנו חי.

לפני כמעט שני עשורים נפל בן דודי בלבנון,. עודני זוכר את ההודעה בטלפון,
את תאור ההתקלות באש "ידידותית" שוב ושוב במהדרות החדשות.
את כתבינו בצפון מדווח, את כותרות העיתון.
בעת הנסיעה צפונה, לעיר הולדתו  מקום קבורתו, עקפנו בעליות את הקומנדקאר בו הוסע ארונו תחת משמר כבוד
של שישה חיילים. אני זוכר את הצמרמורת שעברה בי וברעיתי, הנה הוא בן הדוד ברכב הזה בדרכו האחרונה.
לאחר מכן ברחבה מתחת לבית ההורים, הקומדקאר עומד דומם הארון במרכזו ומסביבו יושב המשמר.
אני עומד ליד דופן הרכב ומנסה להאמין ולהבין.

הלוויה צבאית, לאחריה השבעה- החזרה לשיגרה. ואז מעת לעת ללא סיבה כמעט אני נזכר בבן הדוד,
חושב עליו, על משפחתו. על מה היה עושה הוא היום.

עד לפני כמעט שני עשורים היה יום הזכרון יום של לימוד וקריאה על הגבורה וסיפורי העמידה האיתנה של המשפחות.
מאז יום הזיכרון נהיה יום אישי, יום המוקדש לזכר בן דודי, הנסיעה לבית העלמין, המפגש עם המשפחה התחושה שכל שנה
מגיעים מעט פחות משתתפים. אבל אני בטוח שכולם עוד ממש זוכרים, גם אם לא משתתפים. 

יהי זיכרו ברוך.