כותרות TheMarker >
    ';

    איפה יוספוס פלביוס ומרטין לותר קינג?

    מחשבות , רעיונות שירים סיפורים ושאר שטויות שעולות לי בראש

    החלום המוזר שובו של אור

    2 תגובות   יום שני, 19/4/10, 01:21




    אור אחי נהרג בלבנון לפני 32 שנה. לפני כחמש עשרה שנים חלמתי חלום שהוא חוזר.





    מביא לכם את החלום כפי שזכרתי  אותו כשהתעוררתי .




    החלום המוזר- שובו של אור.   אני לא זוכר איך בדיוק נוצרה הסיטואציה, אבל היא נבנתה, ובשלב מסוים זה היה המצב:במטבח הבית הישן של ההורים שלי, יושבים סביב שולחן/שרפרף קטן,  אבא ,אמא, מתי וגיל. ידוע לנו שבעוד דקות ספורות אור יגיע. הוא חוזר! אני במתח עצום. הולך בחדר הלוך חזור  , מציץ דרך החלון , חושש מה יהיה , מתח לא נורמאלי. האחרים : אבא ,אמא , וגיל (אחי הגדול) יושבים. יונה (אמא) אפילו מתייחסת לעניין בגישה כאילו טבעית : " כן. הוא אמר לי שהם מתכוונים לחנות פה על הדשא עם הזחל"מ  "  ( אור נהרג בהתהפכות זחל"מ , זחל משוריין, בדרום לבנון). " איך הם יחנו פה על הדשא ? הרי הדשא עקום הם עלולים להתהפך שוב? " . זה לא נשמע לי מוזר מה שהיא אומרת. אני חרד שהם יתהפכו.  הדבר העיקרי בסיטואציה הוא שאני מתהלך הלוך וחזור מתוח נורא , והם יושבים בשקט , כאילו יודעים דבר מה שאני לא יודע .(הם היו מבוגרים כשזה קרה, אני הייתי בן 8). נשמע רעש שלשלאות ברזל. אני מציץ החוצה מבעד לחלון המטבח. רואה  טוב את החוץ, אבל לא רואה אותם. המתח גדל. מול החלון כמטר וחצי ממני נעצר אמבולנס עם הפנים אלי. (במציאות אין שם מקום לאמבולנס לחנות). יורד הנהג. אני בוחן אותו בקפידה." זה הוא?" אני שואל את עצמי. המתח בשיאו אני רועד. מתאמץ נורא למצוא דמיון ..." זה הוא או לא? "  מסתכל לו בעיניים .. רואה משהו טיפה מזכיר אבל בסוף מחליט שזה לא הוא. באותו רגע אני מבחין בעוד דמות יורדת מהצד האחורי של האמבולנס. "זה הוא! " אני יודע באותה שנייה , מבחין בדמותו. ואז לרגע אני רואה אותו בצורה מושלמת פנים אל פנים, מחייך לעצמו , ואני יודע שזה הוא.אני מתחיל לבכות . לא יכול להתאפק. בוכה ובוכה. כעבור כמה שניות נשמעת דפיקה בדלת ונכנסים שני אנשים : אור ועוד אחד. כאן מתחיל הסיפור המיוחד. משהו לא ברור.  אני בוכה ובוכה כמו ילד , חסר שליטה על זה לחלוטין. אני לא יודע למה אני בוכה . התחלתי לבכות ברגע שראיתי אותו ואני לא יכול להפסיק.  הוא פה , זה באמת הוא וכנראה שלא האמנתי שזה יהיה הוא , או שהוא יהיה מספיק דומה , או שאני אזכור אותו....   מה שלא ברור הוא למה אני היחיד שבוכה ובוכה והאחרים מאופקים , לא אומרים אף מילה , ומחכים לשמוע מה יגידו השניים שנכנסו. הם יושבים בשקט ואני בוכה. אור לא אומר אף מילה. השני , מסתבר שהוא העורך-דין של אור והוא מתחיל לדבר. הוא מסביר: " זה המצב.. היה סיפור כזה וכזה, הוא מסביר בעניניות קרה ... אור עשה "תרגיל" לפני עשרים שנה ובעקבות התרגיל הזה הגיעה לו פרמייה מאיזה ביטוח ... לאורך השנים זה גדל והגיע למיליוני שקלים.( הוא מוציא שקית קטנה מלאה במטבעות של עשרה שקלים ומוציא מתוכה מטבע אחד כדי להמחיש ).בקיצור מכיוון שאתם הסובלים העיקריים מה"תרגיל" החלטנו להעניק לכם חלק מהרווחים ,(50%) , תחתמו פה ואני אתן לכם צק על סך 50 מיליון שקל. .. " כל הזמן הזה שהוא מסביר , אני בוכה הולך לשטוף ת'העיניים , חוזר . אבא מתחיל לדבר איתו. (רוצה לחתום ולקבל את הכסף לפני שהוא יתחרט). אמא מסכימה איתו באופן כללי אבל יש לה איזו הסתייגות ...אני כבר לא זוכר מהי בדיוק. גיל נמצא ברקע , לא רואים אותו והוא לא מדבר. אני חושב לעצמי ,,זה הרבה כסף , אבל לעזאזל הכסף הוא חזר . הוא פה." ואני לא מבין איך הם יושבים לשולחן המו"מ ומדברים על הענין בצורה כלכלית כמעט קרה. אור לא מדבר ונמצא ברקע. הדיון הוא בין אבא אמא וגיל , לבין עורך הדין. האם לקבל את הצעת הפשרה חמישים מליון שקל פיצויים. ואני בוכה...אמא מוציאה מכתב מהכיס של המעיל . מכתב שאור שלח למישהי בשם סילביה , או משהו כזה , והסילביה הזו שלחה לה. היא , אמא , ידעה שהוא בחיים. " מה זה את ידעת כל הזמן שהוא חי ולא סיפרת לנו? " אני חושב לעצמי.  למה לא סיפרת? .  אה בגלל זה את לא כל כך מתוחה , אבל איך שמרת את זה כל כך הרבה זמן בסוד? .. בטח קיבלת את המכתב לפני כמה שנים כבר. .... המחשבות רצות בראש מהר וכל הזמן אני בוכה ואומר לעצמי :  לעזאזל , מה זה חשוב הכסף עכשיו?  ,  ולמה הם מאופקים כל כך?  . (אבא אמא וגיל).למה הוא (אור) לא מדבר?   .רק העורך דין מדבר . משהו לא בסדר. ולמה אני היחידי שבוכה?  אבל אני בוכה בלי בושה. אני בוכה בלי שליטה בכי תמרורים משחרר  , אני מרגיש טוב עם זה שאני בוכה.    עוברים לסלון. אור עדיין לא דיבר אף מילה. אני יושב לידו על הספה. הוא יושב מימיני לא משחק תפקיד. גיל , אבא ואמא מדברים עם העורך דין בקול שקט , לא מתייחסים בכלל לאור. העסקה נחתמה קודם לכן במטבח. הם לא בוכים ולא כלום.  כאילו הם יודעים משהו שאני לא יודע. למרות שזה מוזר לי אני לא מייחס לזה חשיבות. לא לזה ולא לכסף. אני מייחס חשיבות רק לעובדה שאור יושב לידי. אני מסתכל עליו. הוא שונה בפנים. זה כבר לא אותו אור שהכרתי מבחינה חיצונית ( כמו זה שראיתי בבירור קודם לכן מבעד לחלון המטבח.. (אור האמיתי 100%)...כנראה קשה לי לשחזר את המראה). הוא שונה קצת חיצונית , אבל רגשית עדיין יודע במאת האחוזים שזה הוא. אני בוחן אותו מידי פעם ולסירוגין מקשיב לשיחה. הבכי שלי נחלש. פתאום אני שומע אותו ממלמל דברים לא ברורים.., קטעי מילים והברות. אני מסתכל עליו .  אני חושב לעצמי : "הוא מדבר??   יכול להיות שהוא מדבר. למה באמת הוא לא מדבר? " . אני זוכר איזה ביטוי שהוא נהג לומר פעם לפני 20 שנה ואני מנסה להגיד לו אותו בשקט כדי שהאחרים לא ישמעו .." על הפאתה" , אני אומר, " על הבאתה " הוא חוזר אחרי לא בדיוק מבין , ואני משתומם מה הוא לא זוכר את :  " על הפאתה" ?  אני עצוב. אפילו את " על הפאתה " הוא לא זוכר... אחרי כמה זמן אני  חושב לעצמי  אז מה בעצם עשית כל השנים האלו? ואני שואל אותו : " תגיד אז מה אתה עושה? ".פתאום הו מתחיל לדבר נורמאלי ( עד עכשיו הוא ישב במין תנוחה כזו , שפוף , לא מדבר , מתבייש , כאילו מתנצל על כך שהעביר אותנו / גרם לנו  מסע יסורים שכזה).  השאלה שלי מחזירה אותו להיות אדם , לא מישהו מיוחד כל כך ... הוא מחייך ואומר לי  : " אני נותן שיעורים פרטיים "  , עושה תנועות של מנגן בגיטרה..( אני נזכר בתמונה ישנה שלו עם הגיטרה ...אולי בפורים) , " קצת ריקודים.."  אה אני מבין.  עד אותו רגע הייתי נורא מרוחק ממנו כאילו אני מדבר שיחת נימוסים עם זר. אחרי שהוא מדבר אני מתקרב אליו קצת. אנחנו יושבים אחד ליד השני. אבל אני מפנה את החזה שלי אל צד הגוף שלו ומתקרב אליו לאט לאט בעיניים נפוחות מבכי ובלחיים לחות. אחרי שהוא מדבר אני אוזר אומץ . אני נוגע בו ומחבק אותו מהצד. למרות הפנים השונות אני יודע שזה הוא. אני מחבק אותו. אני מחבק אותו את החיבוק הכי טוב שחיבקתי אי פעם מישהו , ואני מרגיש אותו הוא חם ...אני אומר לו בשקט תוך כדי חיבוק: " התגעגעתי אליך כל כך " אני אומר את זה עם כל הלב ועם כל הכוונה ... אני מתחיל שוב לבכות תוך שאני נשען עם הראש על הכתף/ בית שחי שלו ומחבק אותו חזק חיבוק טוב טוב. ואני מבין עד כמה התגעגעתי אליו ולמה בכיתי עד עכשיו וכמה טוב לי ואני אומר לו שוב " התגעגעתי אליך" , " אני אוהב אותך " ... הוא נותן לי לחבק אותו עוד קצת.  הוא מחבק אותי . ואז הוא אומר לי בשקט ובבטחון כאילו הוא אומר דבר ידוע משכבר הימים  , שאי אפשר בכלל לפקפק עליו, " אני יודע" ,הוא אומר , ומוסיף:  " אני אמא שלך!!!  "ואני עונה לו : " אני יודע " ... אני חושב על זה וזה מאוד מוזר לי אבל כל זה לא חשוב  עכשיו .. מה שחשוב הוא שחזרנו  ואני מחבק אותו חם לי וטוב לי . אני מתעורר עם דמעות וספקות וגוש בגרון...שוכב במיטה דקות ארוכות וחושב על זה דקות ארוכות בלי לזוז.  

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/4/10 01:20:


      שלום לך,

      עצוב, כן עצוב לאבד מישהו כל כך קרוב, אני חושבת שבגלל שהוא מאוד חסר לך ואתה חושב עליו מידי פעם,

      לכן חלמת עליו חלום כל כך מציאותי.  הזמן לא מקהה את הכאב, אנחנו ממשיכים לחיות, וטוב לזכור ולהזכיר אותם

      מידי פעם, כך הם איתנו כל הזמן.

      הייה חזק, קמי

        19/4/10 17:22:

       

      מדהים שלא הכרת אותו היטב ורק לאחר 15 שנה חלמת על שובו.

      ייתכן והדבר נובע מחוסר ההכרה בהיעלמו והרצון לראותו.

       

      לפעמים אנו משותקקים לדבר מסויים ובחלומותו אנו מגלים כל מיני סימנים

      או דברים שרצינו לומר במציאות ולא העזנו. 

       

      לצערי, גם  משפחתי שכולה, דודי נפל במלחמת שלום הגליל (מצד אימי).

      אמנם הייתי קטנה ולא זכיתי להכירו באופן ממשי.  (ראה פוסט אחרון). 

       

      יהי זכרם ברוך בצרור החיים.   

       

       

       

       

       

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      מתי mati
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין