את החלל הראשון שלי לא הכרתי... סבא אלחנן, ששמו מעטר את שמי נפל במלחמת העצמאות במבואות מודיעין של ימינו. האדם הזה, שהסיפורים מתארים כמוכשר, שאפתן, שלוקח את גורלו בידיו, שחלם על העסק העצמאי שלו -  ועשה - הוא אני עכשיו.

אורית שוחט למדה איתי בכיתה בבית ספר רנה קסין בירושלים. גם את אח שלה שנהרג בתחילת מלחמת לבנון הראשונה לא הכרתי. אבל זו היתה ההתמודדות הראשונה שלי עם אנשים שאיבדו קרוב, בשר מבשרם. אותו חלק, והכאב בעיניה של אורית לפני שנים, הם בנשמתי עכשיו.

ראינו אותו רק לפעמים. הוא היה החבר הראשון של אחותה הצעירה. בעל נוכחות שקטה, ישרה. מעולם לא אמר דבר, אלא אם היה בעל ערך. בדרך ללבנון, המסוק בו טס פגע במסוק שכן, ושניהם נחבטו, יחד עם נשמות החיילים שבתוכם, אל הקרקע. אותו מבט שקט ושלם – הוא בליבי עכשיו.

הוא למד איתי ביסודי, הוא למד איתי בתיכון. תמיד היה הג'ינג'י. כמו שרק רונן ידע להיות, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, ולא רק בגלל השיער. אש ולהבה, שהובילה אותו להיות מפקד – שלא שמר על עצמו לפני שדאג לשלום אחרון חייליו, ונהרג בלבנון. אותו משחק כדורגל בו לא היה מוכן להפסיד - הנוכחות הבלתי מתפשרת שלו, היושרה, היא בתוכי עכשיו. הרוח שבי.