כותרות TheMarker >
    ';

    על דא ועל הא

    ארכיון

    0

    לזכור את החיים 1

    19 תגובות   יום שני, 19/4/10, 09:32

    ''

     

    אנא הפעילו המוזיקה - זהו חלק מהענין - ראו בסוף*

     

    כולנו זוכרים את המתים.

     

    הם תמיד נשארים

     יפים וגבוהים וצעירים

     וטובים ומוכשרים

     וכל שאר הסופרלטיבים

     שאדם מקבל לאחר מותו

     בצדק וגם בלי. 

     

     האם חשבתם פעם

    לזכור  את אלה שכן נשארו בחיים 

     

    אבל לא שלמים?

     

     

    סתם, לכל החיים

      בגלל פוליטיקאים מטומטמים?

     או עם סיבה טובה –

     לפעמים

     בשבילנו

    שנמשיך לחיות

    ולרקוד ולשמוח ולכתוב 

     ולהתדיין בלי סוף

     על זיונים ודייטים מוצלחים

     ולא

     וכל שאר הדברים

     העומדים ברומו של עולם....

     

     

    חשבתם לפעמים  

    איך זה לחיות   בלי יד

      שיכולה ללטף ולהרגיש

      ולהרגיע ו...ו...

     שלא לדבר על לכתוב... 

     

     

       ואולי בלי שתיים?

      (אפילו להרגיע את עצמך  אי אפשר...)

     

       ואיך זה לחיות בלי רגל

      ולהמשיך ללכת

      אבל בקרטוע

      בלי יכולת לרוץ או לרקוד

     או לטפס וללכת בשביל ישראל

     ולפעמים כן -

    עם המון כח רצון.

     

    ובלי שתיים?

    בכסא גלגלים - 

    כשכולם מביטים מלמעלה

    ומדברים אל המלווה שלך

    מכיון שחושבים שאתה גם מפגר... 

     

    ובלי עיניים

    לראות חמוקיים

     ושקיעה וזריחה

    ופרחים וחרקים  

    בקלוז אפ מדהים.

     

    ואלה שחייהם כבר בכלל לא חיים

    כי האש והדם וההרג

    והעינויים

    כילו את תוכם ותכנם

    וחיי משפחתם?

     

     והם כן מזדקנים

    וכבר לא כל כך יפים

    ואולי גם לא טובים

    כי צריך להלחם על זכויות

    מרשויות אטומות. 

     

    אבל הם חיים. 

    נזכור גם אותם.

     

     *המוזיקה: "סונטת אור הירח" של בטהובן

    כשהייתי ילדה היה תפקידי לקרוא את שמות הנופלים

     ביום הזכרון בביה"ס. "לא הרבה" - רק מלחמת השחרור וסיני...

    אבל תמיד עם הסונאטה הזו ברקע...המוזיקה הזו זה יום הזכרון שלי. 

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/6/10 18:50:

       

      "בנכותם ציוו לנו את החיים"...
      גומלת לך על הסונטה הנוגה והיפה, בסרנדה של שוברט.

      הנוגות של הצ'לו בביצוע הזה הולמת אף היא ימי זיכרון.

      http://www.youtube.com/watch?v=ZpA0l2WB86E

        9/6/10 07:01:


      ליסי יקירה,

      מתוך השורות המרגשות שלך צעקה לי המילה "הערכה".

      הערכה למה שאנו מסוגלים לעשות , החושים שנתשמש בהם,

      האיברים שאנו יכולים להפעיל.

      אני בטוחה שרובנו, אלה שמרגישים טוב וכל האיברים שמורים עמם,

      מקבלים את החיים וערכם כמובן מאליו.

      את בהחלט מדגישה דברים נכונים ולכאורה כל מה שהצגת פה

      קשור בנו באופן טבעי אך זה לא מה שיגידו אנשים שגורלם פחות שפר עליהם.

      הסונטה היפה הזאת של בטהובן, מיוחדת במינה ומרגיעה לגמרי.

      היא נקראת "סונטת הירח" ובעבר, כשהאזנתי לקלטת הרפייה מסויימת, הסונטה

      הזאת ברקע עשתה יופי של עבודה וסייעה לי להירדם בקלות:))
      תודה יקירה, אני אוהבת אותך חזרה.

        20/5/10 10:35:

      צטט: wonders 2010-05-20 08:59:28

      כמו שאמרת במילים כל כך חזקות וישירות,

      לזכור את החיים זה גם לזכור את עצמנו

      את הפגיעות שלנו, את חוסר המושלמות שלנו ואת האטימות שלנו.

      להתייחד עם המתים זה "רק" להיזכר בחלל שנותר במקום שהיה בנאדם

      בחוץ וגם בתוכי.

       

      תודה.

      אכן.

       

        20/5/10 08:59:

      כמו שאמרת במילים כל כך חזקות וישירות,

      לזכור את החיים זה גם לזכור את עצמנו

      את הפגיעות שלנו, את חוסר המושלמות שלנו ואת האטימות שלנו.

      להתייחד עם המתים זה "רק" להיזכר בחלל שנותר במקום שהיה בנאדם

      בחוץ וגם בתוכי.

       

        20/4/10 19:36:

      צטט: האיש ההוא 2010-04-20 17:42:41

      ליזי 

       

      אכן את צודקת צריך תמיד לזכור גם את החיים בחסר

      ולצערינו הרבה פעמים בגלל בירוקרטיה וממשל חיים לא כמו שיכלו לחיות

      תודה שהארת את עיננו  

       

      תודה על בקורך והתעניינותך.

      אהבתי את סיפורך על העברת ה"טובות" -

       

      ליזי

       

        20/4/10 17:42:

      ליזי 

       

      אכן את צודקת צריך תמיד לזכור גם את החיים בחסר

      ולצערינו הרבה פעמים בגלל בירוקרטיה וממשל חיים לא כמו שיכלו לחיות

      תודה שהארת את עיננו  

        19/4/10 20:01:

      צטט: ההע 2010-04-19 19:55:41


      את צודקת ליזי

      את כל כך צודקת

      וגם אני רוצה לכתוב פוסט על כך

      והבעייה היא שיש כל כך הרבה כאב

      מכל הכיוונים

      אולי מה שחסר אצלנו כל כך זה איזון עדין

      חג שמח

      ציפי

      תודה ציפי,

      צודקת גם את -

      צריך איזון עדין בהמון רבדים בחיינו כאן...

       

       

        19/4/10 19:55:


      את צודקת ליזי

      את כל כך צודקת

      וגם אני רוצה לכתוב פוסט על כך

      והבעייה היא שיש כל כך הרבה כאב

      מכל הכיוונים

      אולי מה שחסר אצלנו כל כך זה איזון עדין

      חג שמח

      ציפי

        19/4/10 13:53:

      צטט: אורלי לוי - מו"ל 2010-04-19 13:51:31


      פעם קראתי באיזה מקום:

      "בכו על האנשים בעודם חיים

      אך לא במותם."

      קשה!

       

       

      ככה בדיוק אני מרגישה.

      תודה.

        19/4/10 13:51:


      פעם קראתי באיזה מקום:

      "בכו על האנשים בעודם חיים

      אך לא במותם."

      קשה!

       

        19/4/10 12:24:

      צטט: bonbonyetta 2010-04-19 11:07:24

      *

      כואב, כל אחד עם השכול שלו, עם השכול של כולנו,

      כמו שכתבתי יום זכרון שנמשך כל השנה.

      לזכור את ההולכים,

      את החיים,

      לזכור גם לחיות ולשמוח,

      כדי שמותם לא יהא לשווא.

      קראתי אותך. תודה

       

      ועם המודגש בעיקר מסכימה!

       

       

       

        19/4/10 12:22:

      צטט: shby 2010-04-19 10:25:56

      נהפכנו לעם שמנציח את המות - כמו המיצרים הקדומים

      פרמידה בכל מקום שהיתה בו תאונת דרכים

      פרמידה בכל מקום שערבי שלף סכין 

      פרמידה לניספי השואה - 

      לא פרמידה לשורדי השואה , 

      לא תגמולים לניפגעים, 

      עזרה לנפגעים  לא באה עם דגלים ונאומים והפוליטיקאים לא יכולים להצטלם יפה עם זה , 

      אפילו את אולימפיאדת הנכים מסתירים טוב טוב מתחת לשטיח - זה לא מצטלם יפה, 

      נכון - בני סיפר לי שהנבחרת הישראלית זכתה בהרבה מדליות - שוב!! ובקושי מזכירים.

       

      וגם עם השאר אני מזדהה לחלוטין.

       יד ושם  ודומיו בולע מליונים

      ועוד שולח לי בקשה לתרומה...

      בעוד שהניצולים החיים נמקים בעוני.

       

      ההנצחה היא גם למיליטריזם ולכיבוש

      ולא לשלום כמתבקש(?).

      הככר שבין העיר המערבית והעתיקה בירושלים

      נקראת - ככר צה"ל,

      לא חלילה - ככר השלום

       או ככר "העיר שחוברה לה יחדיו"...

      שגם זה לא בדיוק נכון...

       

      וכביש מס' 1 שמוביל ממנה צפונה

      נקרא לחלקיו השונים על שם

      כל אלה  שהשתתפו בכיבוש העיר העתיקה -

      "הצנחנים"

      חיל ההנדסה

      פיקוד מרכז (רחוב שנכנס ממש לתוך העיר המזרחית..)

      דרך בר-לב

      וכו וכו וכו

       

      ממש יד מושטת לשלום ואחווה ושיתוף...

       

       

       

        19/4/10 12:09:

      צטט: או דומה לו 2010-04-19 09:43:35

      החיים זוכרים את המתים

      המתים (אולי) את החיים

       

      והחיים ממשיכים

      לאלו שחיים

      עם זכרון המתים

      זה העיקר -

      לנצל אותם בשמחה

      אם אפשר

      כמה שאפשר

       

      ולנסות לעשות שינוי - במאקרו!

       

        19/4/10 12:03:

      צטט: חנוך ליבנה 2010-04-19 11:34:00

      צטט: חנוך ליבנה 2010-04-19 10:21:19


      זו כמובן קליעה למטרה (אם אפשר להגיד בנסיבות).

      בשם הסקטור של המתביישים (כי נשארו עם 2 ידיים, 2 רגליים, 2 עיניים וטראומה לא בולטת רוב הזמן, ובעיקר כי נשארו. וגם לא יודעים איך להתמודד במפגש עם אלה שלא ומשפחתם)

       

       

      תיקנתי...

      זה וגם זה לא בושה, ידידי.

      האם אנחנו קבענו מי לאש ומי למוות

       ומי לחיים קשים עד המוות?

      לא במלחמות ולא בשואה

      אין זו אשמת הנשארים.

       

      אבל כן עלינו לחיות

      וללמוד להינות

      מהדברים הקטנים

      שנמנעים מהרבה אנשים אחרים

      -דווקא את זה אתה יודע...

       

      וגם לטפל בטראומות "קטנות"

      כאילו "לא חשובות"

      כדי לחיות חיים שלמים

      - גם לטובת הסובבים....

       

      חיבוק גדול עבור הכל...

       

       

       

       

       

       

        19/4/10 11:34:

      צטט: חנוך ליבנה 2010-04-19 10:21:19


      זו כמובן קליעה למטרה (אם אפשר להגיד בנסיבות).

      בשם הסקטור של המתביישים (כי נשארו עם 2 ידיים, 2 רגליים, 2 עיניים וטראומה לא בולטת רוב הזמן, ובעיקר כי נשארו. וגם לא יודעים איך להתמודד במפגש אם אלה שלא ומשפחתם)

       

       

      ואנא, תקני גם את שגיאת הכתיבה שלי (עם ולא אם)- גם בזה אני לשם שינוי מתבייש
        19/4/10 11:07:

      *

      כואב, כל אחד עם השכול שלו, עם השכול של כולנו,

      כמו שכתבתי יום זכרון שנמשך כל השנה.

      לזכור את ההולכים,

      את החיים,

      לזכור גם לחיות ולשמוח,

      כדי שמותם לא יהא לשווא.

        19/4/10 10:25:

      נהפכנו לעם שמנציח את המות - כמו המיצרים הקדומים

      פרמידה בכל מקום שהיתה בו תאונת דרכים

      פרמידה בכל מקום שערבי שלף סכין 

      פרמידה לניספי השואה - 

      לא פרמידה לשורדי השואה , 

      לא תגמולים לניפגעים, 

      עזרה לנפגעים  לא באה עם דגלים ונאומים והפוליטיקאים לא יכולים להצטלם יפה עם זה , 

      אפילו את אולימפיאדת הנכים מסתירים טוב טוב מתחת לשטיח - זה לא מצטלם יפה, 

       

        19/4/10 10:21:


      זו כמובן קליעה למטרה (אם אפשר להגיד בנסיבות).

      בשם הסקטור של המתביישים (כי נשארו עם 2 ידיים, 2 רגליים, 2 עיניים וטראומה לא בולטת רוב הזמן, ובעיקר כי נשארו. וגם לא יודעים איך להתמודד במפגש אם אלה שלא ומשפחתם)

        19/4/10 09:43:

      החיים זוכרים את המתים

      המתים (אולי) את החיים

       

      והחיים ממשיכים

      לאלו שחיים

      עם זכרון המתים