יום הזיכרון היום, ובערב יתחולל מפגן הוונדליזם הגדול ששמו יום העצמאות. למחרת המפגן אני יוצאת אל הרחובות חשוקת שיניים, מסתכלת על כל ריסוסי השלג על החלונות של החנויות והמכוניות ומבקשת לעבור לאיסלנד בדחיפות, עם או בלי אפר של הר געש. שם לפחות זה רק הטבע שמטנף, כאן השבאב יפה העיניים, שידו קלה על הדק מיכל הספריי. כשיגדל, ימשיך במסורת עם כלים גדולים וכבדים יותר, ויטנף את המולדת בעוד קצת כיבוש כוחני.

יום הזיכרון - משפחת השכול - דקת דומייה - חולצות לבנות - כבוד לנופלים. ה-VOD מצדיע לחללי מערכות ישראל ולא נותן לראות פרקים של קומדיות וסדרות פעולה ומתח. רק דוקומנטארי ודרמות מותר.

תזכירי לי, מולדת, מתי נתנו לך כל כך הרבה כוח להכתיב לנו יום אחד לשפתיים חשוקות וכאשר החושך יורד - לפרוק כל עול ולבזוז את חינך האורבני?