בתיק שנשאר מיותם
על החול
מצאו תעודת:
"הורה שכול",
וכך ידעו מי את
ומאין באת
ולאן לא תחזרי יותר
ולמי יש להודיע
ומי כבר אבד לך;
והוא מחכה לך.
אם שכולה שמתה בים
בים שאהבת
במות שאהבת אותה
וקטפה כמו שושן-מים ענוג
על פני מים מלוחים.
בשולים הזניחים של אמצעי התקשורת,
חלפה ידיעה וקמלה:
"בחוף...נמצאה קשישה ללא
רוח חיים" תולשים את כל עלי הכותרת
של היותך, ומשאירים רק "ללא רוח חיים",
ואותי, הבן האחר,
בלילו של אותו יום,
כשבאו המודיעים בשנית, ליליים,
שונים מאלה שבאו חגיגיים כמעט,
באחר צהריים של שבת, אדר ב',
מוצף אור בשל וחום מיוחם
של אביב מקדים על צבא ריחותיו
ונכנסו את סוכת הגפנים שהיית
המאחורי הבית – להפוך אותך
לאם שכולה...שנאספה
אחרי שנים אל הים
אשר אליו השליכה –
את נעלי בנה
למנוחת עולמים
עוזי מנצור |