חשבתי היום בזמן הצפירה על חברה, בת גילי, עולה חדשה ישנה, שעלתה לארץ בגיל 17.

לא דיברנו על היום, אבל כל שנה אני מרגישה שהיא מסתגרת, מרגישה מוזר בתוך היום הזה של השכול הלאומי.

השירים שאני מזמזמת עם הרדיו זרים לה, למרות שאת רוב שנות חייה עשתה כאן, בארץ, הם שמרו במשפחה שלה על השפה, על התרבות. היא לא ינקה את "שירי המורשת" ברחם.

עם הבן שלה, שבערך בגיל של הבן הצעיר שלי היא מדברת בשפת אימה. הוא עונה לה בעברית.

כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה טקסי יום זכרון והיא מרגישה חיצונית לזה. זרה.

חשבתי על הקשר הזה, שטבוע בי מינקות ובה לא.

מתי הוא נוצר?

אולי אצל בנים זה אחרת, הם עוברים את כור ההיתוך בצבא, (עכשיו כשאני חושבת על זה אין לי מושג אם היא בכלל היתה בצבא. מעולם לא דיברנו על זה. איכשהו תמיד האמנתי שכן.)

ואני חושבת על בניי שלי, ועל הבן שלה, על קשרים ורגשות, על קרבה והקרבה.

ומצאתי את עצמי תוהה, באימה די גדולה, האם רק כשהבן שלה יתגייס, רק אז היא תרגיש את הקשר, הקשר הנורא הזה למקום, למדינה. ומצד שני, חשבתי על הספירה לאחור שהתחילה אצלי עוד כשהם היו ברחם וידעתי שהם בנים, אותה ספירה לאחור שאולי נחסכת ממנה, שמוקצנת עכשיו, בלי קשר לרציונאליות, כשאני יודעת שיש לי בת בבטן.

מחשבות.