יום הזיכרון שלי
| "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה". איזה שם יש ליום הזה? ומה הוא בעצם מסמל עבורנו החיים? את מי אנו מצווים לזכור? את מי אנחנו זוכרים? ובעיקר למה? אנחנו זוכרים את אלו שבמותם בעצם ציוו לנו את החיים, הם... במותם, מחיים אותנו. ביום הזיכרון אני נוהג לפקוד את בית עלמין קטן, קיבוצי. בית עלמין שבו בין היתר שתי מצבות צבאיות. חלל מלחמת השחרור וחלל מלחמת יום הכיפורים. שני עולמות שנקטעו באיבם. לחלל ממלחמת יום הכיפורים יש משפחה גדולה. היחידה הצבאית שלו שולחת כל שנה חיילת חיננית לטקס הזיכרון. אנחנו עומדים שם בשעת הטקס, המשפחה, החיילת ואני. עומדים דום בצפירה, המשפחה נושאת דברים והאח אומר קדיש. שניים וחצי מטר משמאל לאותה מצבה ממוקם קבר של חלל מלחמת השחרור. תמיד. תמיד אין איש ליד המצבה בשעת הטקס, מעולם לא ראיתי שם איש. אני עומד לבדי שם. זוכר איש שלא הכרתי. איש שבמותו ציווה לי את החיים. איש. בחור צעיר שעלה מאירופה השסועה בשנת 1939 בגיל 17. עלה ארצה והתחיל לחיות את חייו החדשים, בתחילת מלחמת העצמאות התגייס לצבא ושרת בחטיבת גבעתי, הוא לחם במלחמה על הבית היהודי החדש שכה ציפה לו וכה ערג לו ואז נפל. פגז מיצרי הכריע את הבחור שכה שאף לבית יהודי חדש. הבחור הזה נפל בשבילי, בשבילנו. ויתר על חלומו הגדול רק כדי שאנחנו נוכל לממש את החלום.
עומד אני כל שנה. ברבע לאחת עשרה ביום הזיכרון. מביט בדגלון המתבדר ברוח. עטור סרט זיכרון שחור. מביט בזר הפרחים הצנוע המונח על המצבה שאיש לא בא לבקר. מביט בבית הנר שאיש מעולם לא הדליק בו נר. עומד ומנסה לזכור את האיש הזה שאיש לא בא לזכור. משפחתו נכחדה בשואת יהודי אירופה. הוא, האוד המוצל מאש נפל במלחמה שבסיומה נולדה לי המדינה. רק בזכותו יש לי מדינה ואני חייב לזכור אותו.
לזכרו של טוראי ישעיהו שפיצר הי"ד שנפל בי"ד תשרי תש"ט 17.10.48 בן 26 בנופלו. האיש שאותו אני זוכר.
|
