לשמוע היום בבוקר, ברכת חג שמח - קצת מוזר. למרות השנים, ההסברים וכל החיבורים המוכרים הידועים, עדיין נשמע מוזר ולא מתעכל.
ועוד הרהור בנוגע ליום. חושבת על כל האמהות הללו, שכבר ידעו שכול. איבדו בן, איבדו בעל ועל הטופס הזה, שלעיתים חשות מאולצות לחתום עליו כמי שקפאן השד, כדי לאשר לבנם הצעיר, להתגייס ליחידה קרבית. איזו מטלה (לא מוצאת כאן את המלה המדוייקת) אולי מעמסה. בכל מקרה, בחשיבה מחודשת, נראה לי שאת הזכות הזו, את האישור הזה, יש להוציא מאחריותן של אותן אמהות שכולות. יש גבול גם למה שניתן להעמיס או לדרוש, מנפש אחת של אמא, שהיא תמיד אחת לבנה האחד.
אלא שבשל ריבוי מקרי השכול כאן במדינתו הקטנה, קצת יהיה קשה אולי, למצוא משפחות, שהשכול לא נגע בהן ואז, כמה בנים ניתן יהיה לגייס ליחידות הלוחמות ?!
אז אולי בעצם במקום לחפש איך לצאת לעוד מלחמות, ננסה להפוך כל אבן בניסיון למנוע אותן ... לפחות עד כמה שניתן ??
---------------------------------------------------------------
מביטה על כל השכול הזה שסביבי, על האנשים שהמתים מהלכים בם חיים, על עינייך סבתא, שליוו אותי תמיד עם אותו המבט, שנותר לכוד בכל התמונות שנותרו אחרייך. מתחברת לשכול הזה שבתוכי וכותבת -
כמו טיפות המים האחרונות, שעוד נותרו מפעמות בצינור הברז המחליד, שלא סיפרו לו עדיין, שהמים שזרמו בו, החיים כבר מזמן אינם כאן והן מחרישות, קופאות - ליפול לא ליפול, עומדות על סיפו, מהססות להיות או לחדול.
מוקדש לכל האמהות, לכל האבות, האחים, האחיות, הסבים, הסבתות, הנשים, הילדים שנותרו
יעל פריאל. |