מגיל שמונה כל שנה אני מתייצב בקריית שאול. בשנים הראשונות לא היו בעיות חנייה בכלל וגם לא הבנתי מה מדברים שם. התרגשתי ממטח הכבוד. אחר כך התחלתי להגיע במדים, עם הרבה גאווה, במיוחד כשהדרגות התחילו לעלות לכתפיים. קיוויתי שהוא רואה ומתרגש.
אבל אז התחלתי להבין על מה הם מדברים שם מהבמה. לאט לאט התחלתי להרגיש פחות נוח עם הטקסטים האלו. קריית שאול נחשב מרכזי לכן קיבלנו את שמיר, ארנס, שרון. לאט לאט התחלתי להבין שקיבלתי תפקיד בהצגה שאף פעם לא בדקתי אם אני רוצה להשתתף בה. הלהג הלוחמני, המאיים, נוטף שנאה, מלהיט יצרים, מעצים ומקדש את תחושת הקורבן הלאומי. הפוליטיקאים הצליחו להפוך כל שנה את הכאב הקורע שלנו לעצרת בחירות וגיוס כללי למלחמה המיותרת הבאה, למחדל האיוולת הנמשך, לטמטום הצבאי המושל במדינה שלנו וממשיך לההמריא על גלי החרדה והאיבה שהוא עצמו מטפח. וכך כל שנה הטקסטים הפכו ציניים יותר וחסרי בושה. כך גם עוד חלקה התמלאה ועוד חלקה התמלאה, גם החניונים ממשיכים להתמלא ועוד שוטרים מזיעים מנסים לארגן את התנועה פנימה והחוצה.
43 שנים וזה כואב.לא פחות.
|