רוחשת
רגועה למראית עין.
בתוכי הכל רוחש,
עולה על גדותיו.
פוסטים פופולאריים
-
רצח מאדום לשחור
24/8/15 | 53600 צפיות
-
יחסים
27/1/12 | 8250 צפיות
-
I'm Not The Only Dreamer
28/2/15 | 2032 צפיות
-
בעד עונש מוות
28/7/15 | 6631 צפיות
-
אונס המריונטות
12/2/16 | 4692 צפיות
-
chatroulette | צ'אט רולט
21/2/10 | 97067 צפיות
-
אבות ובנים
16/6/12 | 3169 צפיות
-
טירונות בנות
18/4/14 | 3100 צפיות
-
הכביש כמשל
28/12/11 | 1960 צפיות
-
מובינג
17/12/14 | 2478 צפיות
-
נערת קריאה
10/1/14 | 4730 צפיות
-
עיניים
5/7/09 | 213 צפיות
-
על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
15/3/16 | 2247 צפיות
-
הפעם האחרונה
22/12/09 | 2270 צפיות
-
פסק זמן
21/3/15 | 2539 צפיות
-
אלגרו
19/12/09 | 5034 צפיות
-
מהר.לפני שיגמר.
15/11/09 | 2067 צפיות
-
יפה, רק אחרת.
15/7/09 | 1234 צפיות
פוסטים אחרונים
- על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7" 15/3/16
- אונס המריונטות 12/2/16
- חזרתי מברלין 22/1/16
- Работа (*רבוטה) 23/10/15
- חנוך והנערה 14/9/15
- רצח מאדום לשחור 24/8/15
- דרך נמיר 20/8/15
- קניות באתרי אינטרנט 17/8/15
- מה לא עשית אף פעם ? 11/8/15
- Same Same - but Different 8/8/15
- בעד עונש מוות 28/7/15
- ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת 25/7/15
- הפונדק 13/6/15
- בגיל 444 תגיעי לירח 6/6/15
- קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה 23/5/15
- בית 15/5/15
- הזכות למות 2/5/15
- הטבעת 11/4/15
פאסון
אני סוקרת את הופעתה בריכוז, ולאחר שהיא עוזבת את המקום, מחמיאה לו על כמה שהיא אישה נשית ומרשימה, מטופחת, זקופת קומה, מהודרת ואטרקטיבית.
הוא משיב לי בביטול. " זאת לא חוכמה. אל תטעי ואל תאמיני. את רואה אותה אחרי שלוש שעות שהיא מתאפרת,מסדרת את התסרוקת, מתלבשת בג'ינס ונועלת נעלי עקב. לא היית מזהה שמדובר באותה אישה אילו היית רואה איך היא נראית כשהיא בבית. מרירה, זועפת, חמורת סבר, ממעטת לחייך, מוזנחת, וכשהיא נקייה מאיפור - עינייה כבויות ופנייה נפולים. "
אני שותקת ונזכרת בשיר "אל תאמיני" של איה כורם (באודיו המצורף וכן במלות הטקסט שבסיום הפוסט) , שדן בפער הזה בין מי שאנחנו כלפי חוץ ואיך שאנו נתפסים בעיני הזולת, לבין מי שאנחנו בבית, במחיצת הקרובים לנו, ואיך התחושה הפנימית סותרת את החזות החיצונית שאנחנו מפגינים. במלה אחת - ה"פאסון" שלנו.
אני לומדת הרבה מביקור בבית הוריהם ומשפחתם של הזולת, שם בד"כ המסכות יורדות, ונחשפת אמת מזוקקת,נקייה,עירומה, כזו שאין טעם להסתיר אותה או לחמוק ממנה, ולמרבה הצער, לרוב היא מכאיבה.
תהליך מאד חד וברור לעין, עובר עלינו בכל פעם שאנחנו שבים לבקר בבית הורינו. ה"פאסון" שאיתו אנחנו מורגלים לצאת לעולם נעלם , ופתאום אנחנו שוב אותם הילדים קטנים ופגיעים שהיינו. הכאב צף ועולה על פני השטח וכל המוגלה מתפוצצת ומתפזרת סביב לכל עבר. מטמורפוזה של ממש, חוויתית ותחושתית בעוצמתה, מתרחשת ומשתלטת על הוויתנו, ומבלי שנרגיש בכך אנו הופכים בבת אחת לילדים קטנים ונזקקים. חלקנו חוזרים להיות הילדים שהיינו פעם, אצל אחרים זה מתבטא בשפת הגוף כזו שלעולם לא משקרת -מתגוננת ומסוייגת או נפקחת ומאירה, ההבעה הופכת לאטומה ונוקשה או מרוככת,ילדותית ופגיעה.
אין זה משנה כלל לכמה הישגים הגענו בחיים שמחוץ לעולם שלנו במשפחה. המקום הפרטי הזה שממנו צמחנו טומן בחובו לעיתים קרובות כאב, ולא משנה כמה היו שם גם רגעים (מעטים או רבים) של אושר. הישגים שהשגנו, הכרה שזכינו לה, הערצה והערכה בחיים האלה מאנשים זרים לנו - מטשטשת עקבות ושרידים של הרס, אולי גם מרפאה את חלקן - אבל לא מעלימה אותם לחלוטין.
מנהלת בכירה, אהודה, פופולרית ,אהובה ומוערכת בחוץ, שבה בבית הוריה מול אבא אמא והאחים להיות פגיעה, וככל שהפגיעות הזו נחשפת לעיתים קרובות, אני באותה תכיפות חוזרת ומופתעת מהגילוי. מנהלת (אחרת מהקודמת) קשוחה, מרוחקת וקרת מזג הופכת למול עיני המשתאות לאדם אחר לחלוטין כשבאה אימה לבקר אותה במשרד. הבעת פניה מתמלאת חום ועיניים אוהבות מלאות הכרת תודה לאימה, ומהצד, כשאני מגלה את הצד הפגיע הפרטי הזה שלה, לפתע היא נעשית בעיני ליפה עוד יותר.
חברה טובת לב שוחרת צדק ומלאת חמלה לסובבים אותה, הופכת לנוקשה ומגלה רוע לב ואטימות מרושעת מול אמה לנגד עיני . אני חוזה בה הופכת לזרה עבורי, זורקת חיצי רעל פוגעניים לעבר האם חסרת האונים, מגיבה בתוקפנות, מגלה צדדים ציניים מרירים ואפלים של כאב עמוק חודר ומרעיד בעוצמתו וברמתו.
בן זוג חדש בטוח בעצמו,אחראי מפגין חום ומתחשב שלי, שאני פוגשת לראשונה במשפחתו הופך לגס רוח,קשוח,אטום ושתלטן . בן זוג אחר הופך לפסיבי,קפוא חסר אונים,ילד מפוחד וזקוק, מול אם דומיננטית. גבר מצליחן ועצמאי שיש לו אחריות רבה על כתפיו בעבודה הופך לתלותי, הרגוע לחסר מנוח ועצבני, המתחשב לאנוכי, המקסים לבלתי נסבל הקשוב לנודניק הבוגר לילדותי מרודף שלום ללוחם בלתי פשרן מאמיץ ויוזם למשותק מהחלטי להססן האילם לקשקשן, הסבלנית לקצרת רוח הפתוחים מתכווצים, המרירים מתמתקים ----
(--- אני עוצרת פה.)
זה כמובן עובד לשני הכיוונים, כלומר השינוי מתרחש גם לחיוב וגם לשלילה, אבל מה שבטוח הוא שהמעבר דרמטי, חד ואותנטי.
מי משני האנשים האלה הוא האדם האמיתי ? לטעמי שניהם משמשים בו/בנו בערבובייה, בהתאם לסוג הסיטואציה ולאינטראקציה עם האדם שממול.
למה ? מה יכולות להיות הסיבות לכך ? לפעמים זה נובע כתוצאה מיחס מזלזל מצד הורה ביקורתי , מסרס, תוקפני, משפיל. יכולות להיות לכך סיבות נוספות לאין ספור, מגוונות ומורכבות מדפוסי יחסים ישנים.
דוגמה טובה לאחת מהן היא היחס המועדף של ההורה לאחד האחים במשפחה שגורמת לקנאה וליריבות ביניהם. היחסים בין האחים במשפחה מגלים המון פנים וצדדים באישיותנו שלא באים לידי ביטוי בחיי היומיום, כשהבסיס והסיבות נובעות מיחסם של הורינו כלפינו.
האזנתי מרותקת לדבריו של היוצר רשף לוי , איש משפחה למופת, אב לשישה ילדים (שבעצמו גדל במשפחה מרובת ילדים) ,אשר סיפר לאחרונה בראיון אישי על אישתו ששוקדת על התואר השני שלה ב"משפחה", ואגב כך גילתה שאין עבודות/מחקרים/מאמרים שנעשו בתחום העדפת ילד אחד על פני אחיו מצידם של ההורים. בעצם הדבר מעיד למעשה, כי מדובר בטאבו רציני עד כדי כך שטרם העזו לחקור לגביו, מאחר שיחס מועדף ואפלייה כזו מותירה תחושות מאד קשות שנרשמות בילדים, וגורמת בפועל טרגדיה לילד שמופלה לרעה מול אחיו/אחותו.
כשנשאל על כך, התוודה רשף שהוא עצמו משתדל להעניק יחס הוגן ושווה לששת ילדיו מתוך מודעות ורגישות לנושא וכסוג של ריפוי עצמי דרך הענקת חוויה מתקנת. למזלם הטוב של עולליו היקרים של רשף, אני מאמינה שהדבר יסייע לצימצום הפער הזה בין הפאסון החיצוני לבין התחושות הפנימיות הקשות שאותן כה היטיבה לתאר איה כורם בשיר "אל תאמיני" , המצורף באודיו שלעיל ובטקסט שלהלן.
אל תאמיני (מלים- איה כורם ואריק ברמן, לחן - איה כורם)
וכולם נחמדים כאן, אומרים לך מילים ושאת גדולה, ואז מישהו יאמר, הזמן שלך עבר זו מישהי אחרת ורק את זוהרת ומתכת זולה ואותם עלבונות וחוץ מעצמך גם את הבטחה להיות האחת או להיות אף אחת או להעלם וזה לא חשוב אז אל תחשבי לא באמת מכבים את האור כמו כולם יביט בך עייף אבל כל זה חולף  |
פרופיל
תגובות אחרונות
-
לירוןקורל
בתגובה על שירותים ציבוריים
-
77777777
בתגובה על על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
-
goodyear2016
בתגובה על ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת
-
goodyear2016
בתגובה על תראו משהו מדליק :)
-
--()--
בתגובה על אונס המריונטות
תגובות (126)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
"כי מדובר בטאבו רציני עד כדי כך שטרם העזו לחקור לגביו, מאחר שיחס מועדף ואפלייה כזו מותירה תחושות מאד קשות שנרשמות בילדים,"
יש באמתחתי ניתוח של סיפור תלמודי שעוסק באפלייה בין אחים. אם אצליח למצוא זמן אפרסם תמצית של הניתוח הזה בבלוג כמחווה לפוסט הזה שלך. כן, הפאסון הנשבר בבית ההורים. מי לא מכיר? וטוב שהפסקת באמצע ההשתפכות שכבר הפכה להצטעצעות.
משה
אין ספק, כנראה, שכשאמרתי "נראה - אם יהיה לי
קצת זמן בבית ללכת לקרא מחדש את יונג, אביא
את ההגדרה הרשמית.." - התכוונתי שאני מבטיח
להביא את ההגדרה הרשמית, רק פשוט לא ניסחתי
את זה נכון. (-:
יונג, כדרכו, מסובך ולא תמציתי כלל. הגדרה תמציתית
מצאתי בויקיפדיה :
" פרסונה - התדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה ויש
בה מרכיב של זיוף. באדם המנסה להשתלב בסביבה
שאינה מקבלת אותו בנקל עלולה הפרסונה להשתלט על
האישיות כליל. ארכיטיפ זה הוא תוצר של פשרה בין אישיות
היחיד לדרישות החברה."
לא חשוב, העיקר שכתבת בכנות, שיתפת והתייחסת.
:-)
הולכת לקחת את הפאסונה שלי לטיול לילה עם הכלבה.
ליל מנוחה, יקירה. }{
:-))))
מבריק, שירה !
פאסונה.
אשרייך, מיא.
הלוואי שיכולתי לומר זאת.
בכנות, אני לא אוהבת את ה"אני" שיוצאת ממני כשאני נמצאת שם, במחיצתם.
עצוב, אבל ברוב המקרים זו האמת.
האינטראקציה איתם, על כל המורכבויות שלה, מחלצת ממני דמות שלא בטוח שהייתי רוצה להיות חברה שלה.
כמי שאוחז בשתי ילדות משלי, נראה לי שבעניין הילדים וההעדפות, לא מדובר באהבה אלא בהזדהות ריגשית.
את שתיהן (כמובן) אני אוהב "אותו דבר" והמון. זו שיותר מזכירה לי את עצמי, בה אני מוצא אותי שוב ושוב, היא זו שההזדהות הריגשית שלי איתה גבוהה יותר.
האופן שבו ילדינו מהווים מעין מראה מגדילה של עצמנו-כילדים, משנה את ההתייחסות שלנו אליהם, אם נרצה או לא. כשאני בוכה איתה, אני בוכה פעמיים - פעם בשבילה ופעם בשבילי-שהייתי.אנחנו, כידוע, סוחבים את השריטות שלנו אל הדור הבא. מי מהם שדומה לנו יותר, מגיב כמונו, מצטלק כמונו, הוא זה שאותו אנחנו יותר "מרגישים" לטוב ולרע.
גם אני פולני-בן-פולנים ואני נוטה לברר איתן, מידי פעם (פעמיים ביום) עד כמה הן אוהבות את אבא, והאם ברור להן שאני האבא הכי טוב שהן יכלו להגריל בחיים. מתוקף הנסיבות, הן נוטות לרצות אותי בתשובות שהן למדו לדעת שהן התשובות הנכונות. ייתכן מאוד שהן משנות את ההתנהלות הטבעית שלהן בהתאם לציפיות שלי. זה נהיר אפילו לי. אבל אני לא חושב שתאום ציפיות באמת משנה את המהות שלהן, את האופי שלהן או את מה שהן מרגישות באמת.
בחיים אנחנו מוצאים עצמנו מכפיפים את התנהגותנו למה שמקובל בסביבה, למה שנתפס כרצוי. יש לנו "פרסונה" מתאימה לסיטוארציות שונות. ילדים, למרות שהם נתפסים כיצורים אותנטיים יותר ("לא מקולקלים") עושים בדיוק את אותו הדבר, ומגיל צעיר מאוד. הם לומדים להכיר את סביבת התנהלותם ולהתאים עצמם אליה. לפעמים במודע, לפעמים בחוש. כל ילד גם לוקח על עצמו תפקיד מסוים במערך המשפחתי. לאו דווקא כי זו נטייתו הטבעית, לפעמים כי זה המקום שיועד להם, או שהם כבשו, או שפשוט נשאר אחרי שהבכור סימן את הטריטוריות שלו. אלו כישורים חברתיים ראשוניים שאחר כך הם יעשו בהם שימוש גם בחוץ.
(כפי ששמת לב, סתם שיקרתי כשדיברתי על תובנות משנות עולם. זו הבעייה עם הגבהת ציפיות...:))
לא הבנתי.
לחצת "מומלץ" מבלי לקרא את התוכן ??
אם לא מעניין אותך לקרא - אז למה שתמליץ ?
תודה לשניכם - שירה ותומאס - על הדיאלוג הזה.
היה מעניין לקרא.
ומוסיף לדיון.
תומאס,
אני מחכה לציטוט של ההגדרה הרשמית של יונג
אותו הבטחת להביא.
עליי כבד הכתוב
אבל בהחלט מומלץ למי שמתעניין
אוהד,
לא קראת את הפוסט ?
השתמשתי בדברים שהוא סיפר בראיון אישי טלוויזיוני בתוך הפוסט !
(נתתי לו קרדיט מפורש בשמו המלא כפי שהיה ראוי).
בקשר לספר - תודה על ההמלצה.
בקשר למונח "פרסונה" שהצעת כתחליף - אני נוטה להסכים מחד,
אולם מאידך אני חושבת שפרסונה זה מושג חיובי מדי וחוטא לכוונה הדרמטית שהיתה לי ולפער שעליו דיברתי.
אולי "פאסון" הוא באמת חריף מדי, ייתכן שמוגזם לכנות זאת "העמדת פנים".
זה כנראה בין פרסונה לפאסון.
האם יש מושג אחר שיתאים ויקלע באופן מדוייק יותר ?
?
בינתיים אני משאירה את ה"פאסון" בכותרת.
מי זה רשף לוי הזה?
(אין לי כוח לגגל, תעשו מערוף. :) :) :)).
תמונה של רשף לוי - האיש והאגדה
:-)
אני אחכה עוד הרבה זמן ?
:-)
נו, ארז.
דווקא כן אשמח לשמוע את דעתך.
אני תמיד שמחה לשמוע דעות שונות משלי.
אני רק לא אוהבת שכותבים לי איך אני צריכה לכתוב, כמו שכתבו לך.
אהבתי את התגובה של אהד.
אהבתי את התגובה של ארז.
אפרופו מרילין מונרו, ראיתי לפני כמה ימים את גילה אלמגור יושבת בבית קפה, והיא היתה מאוד מאופרת ומהוקצעת, והיא היתה מאוד מאוד יפה, והיא הרי גם דיברה בראיונות על הניתוחים שעשתה, ואכן, העבודה הרבה שהשקיעה השתלמה והיא מאוד מרשימה והיה נעים להסתכל בה. בעיניי היא היתה מרהיבה אפילו. אני מציינת את זה כי זה גם בטח לוקח זמן, האיפור הכבד, הלבוש...
כן. נראה - אם יהיה לי קצת זמן בבית ללכת לקרא
מחדש את יונג, אביא את ההגדרה הרשמית.
אני אפילו לא יודע אם יש משהו כזה שנקרא "אני האמיתי".
אנחנו פשוט סכום הזהויות, ה"פרסונות" שלנו. הפנים
שאנחנו מציגים בסיטואציות שונות.
אפילו לעצמנו אנחנו מציגים פרסונה מסויימת (רמייה עצמית
היא הרי מאד נפוצה אצל כולנו. מי לא משקר לעצמו לפעמים ?).
במקרים מסויימים, אנחנו מעדיפים לעשות "דיסוננס קוגניטיבי"
רק כדי שנוכל לשמר את הפרסונה הפנימית שבנינו לנו.
--------
חחח...תאורטי... (-:
היטבת להגדיר את מה שלא "התיישב" לי טוב: המונח 'פאסון', שבעיניי לא מתאר נאמנה את מה שהכותבת (המוכשרת) תיארה כאן.
אישית, מעדיפה בהרבה את 'פרסונה' ומסכימה לגמרי עם השקעת האנרגיה עליה אתה מדבר, שדרושה כדי לתחזק העמדות פנים.
אני סבורה שמי שמעביר את חייו בהעמדות פנים שיתאימו לסביבה שבה הוא נמצא ברגע נתון, יגלה שהוא מתקרב במהירות רבה להתמוטטות עצבים ו/או סתם תשישות נפשית בלתי נסבלת. אני לא חושבת שאדם ממוצע בנוי לתחזק העמדות פנים לאורך זמן. הייתי שם, זה בלתי נסבל ברמות שקשה בכלל לתאר.
על פי רוב זה מתפוצץ, והריקושטים אינם חווייה נעימה, לא לאדם ולא לסביבתו.
ולגבי המטמורפוזה שאנשים מסוימים עוברים כאשר הם מגיעים לבית ההורים -
שוב, אני חושבת שרוב האנשים לא נמצאים על הצד הקיצוני של הסקאלה ועוברים מהפך של מאה ושמונים מעלות בכל פעם שכף רגלם דורכת בבית אבא-אמא. אני משערת שרבים כן גולשים טיפה לדפוסים ילדיים וילדותיים כשהם מגיעים לבית ההורים (זה די טבעי, לא?) יש בזה חן מסוים אם הילדות הייתה טובה בסך הכול, ויש בזה הרבה רע אם מדובר בילדות קודרת או קשה.
הכרתי פעם אישה עצמאית, דעתנית ואסרטיבית, שבכל פעם שהייתה חולה או חשה ברע הייתה תוך שתי שניות וחצי נוסעת הביתה, לאמא, כדי לשכב אצלה במיטה, כדי שהיא תלטף לה את הראש ותכין לה מרק עוף או תגיש לה כוס מיץ תפוזים שירפא אותה...
כמה חיידקים קטנים של צינון חורפי היו מוציאים ממנה את הילדה הקטנה, זו שעדיין זקוקה לכף היד של אמא שלה על מצחה שתלטף, תנגב את הזיעה ותעביר את החום.
האם זה אומר שהיא מעמידה פנים בכל שאר החזיתות של חייה, או שמא היא מעמידה פנים רק כשהיא בבית אמא? או אולי יש גם אפשרות שהיא לא מעמידה פנים כלל, אלא פשוט מורכבת מהרבה חלקים, גם מהילדה וגם מהאישה הבוגרת שהפכה להיות? אני מהמרת על האפשרות השנייה.
ולגבי ההורות והילדים...
מה אומר ומה אגיד.
ייתכן שקל לפתח תאוריות כשילדים הם רק עניין תאורטי :-))
לדעתי, המינוח הנכון הוא "פרסונה" ולא פאסון.
זה מינוח יונגיאני שמתאר את הצד שאנחנו מציגים
בסיטואציות שונות לאנשים שונים.
זה קיים אצל כולנו, במידה זו או אחרת. מה שכן -
רצוי שהפרסונה שלנו תהיה קרובה יחסית לאני
האותנטי שלנו (מושג מאד חמקמק כשלעצמו), אחרת
אנחנו מוציאים הרבה מאד אנרגיה נפשית על
תחזוקה של העמדת הפנים הזו, ה"פרסונה" הזו.
ספר מומלץ בנושא הוא "אינדיווידואליות - הפרוייקט
הבלתי אפשרי" של קארלו שטרנגר.
מה שכתבת על המטאמורפוזה שאנחנו עוברים כאשר
אנו מגיעים לבית ההורים נשמע לי מוגזם.
ובקשר להורות וילדים - אני לגמרי עם שירה 1973.
שמעתי שרשף לוי כאשר מגיע לביקור אצל ההורים מחלק סוכריות רק לילד השני
ולאחרון הוא מוריד כאפות
ככה אני מגביה ציפיות :))
לא מסכימה !
מה זה העונש הזה ?
נכון, זה קרה לרובנו מה שתיארת פה,
ונכון - זה מרגיז
וזה סיזיפי לחזור ולכתוב את מה שכבר נכתב.
אבל קצת מאמץ לא יהרוג אותך, ארז !
;-))
קל וחומר כשמדובר ב"דברים חכמים ומקוריים שהיו פותרים את כל הבעיות של המגיבים השונים ושל האנושות"..
קדימה, ארז, אני ממתינה לתגובה שלך.
(קראת את התגובה שלי לתגובה שלך למעלה ?
כמה תגובות מעל.. היא הגיעה באיחור אמנם,
מתנצלת :-))
אופפפפפ
הרגע כתבתי פה תוספת מרשימה ואיכותית הנוגעת לסוגיית הילדים ואיך שלחצתי על סנד - הועפתי קיבינימט.
אז בתור עונש למערכת - אני לא אחזור על מה שכתבתי, וחבל, כי היו אלה דברים חכמים ומקוריים שהיו פותרים את כל הבעיות, גם של המגיבים השונים, וגם של כל האנושות (כן כן).
עכשיו תאכלו את הלב !! (אתם שם, במערכת של קפה דה-מרקר)
קראתי אתמול את השיח שהתפתח פה בין חלק מהמגיבים.
נדמה לי שזה היה בעיקר בין מיא לשירה ולנמרוד.
אולי גם מיכל ורחלה השתתפו במידה מועטה.
לא היה לי מה להוסיף או להגיב,
גם לא בקשר למה שהופנה כלפי (מצד שירה),
אז העדפתי לשתוק.
ככה אני.
מהתבוננות שלי מהצד, וקריאה של השיח,
נדמה לי שמיא שיתפה בכנות האופיינית לה,
ולא ממש ציפתה או ביקשה חוות דעת מקצועית או שלא.
אני סבורה שאילו היתה מעוניינת בביקורת היא היתה מציינת זאת מפורשות.
לכן אני מצידי רק הקשבתי לה בשקט,
ולא מצאתי לנכון להתערב או להביע עמדה ודיעה בקשר לתוכן של דבריה.
אני כזו.
אילו היתה שואלת אותי או מבקשת עצות - אז הייתי מכבדת את בקשתה,
כי יש לי דיעה על כל דבר כמעט.
אני מאד דעתנית באישיותי.
(יותר מדי)
העניין הוא שאנשים דאגו ש"ירדתי למחתרת" ופנו אלי במסרים פרטיים.
לכן חשוב לי להבהיר שהכל בסדר.
אני מאזינה בשקט,
ולא תמיד מרגישה צורך להגיב על כל דבר.
תודה על התוספת שלך, ארז.
בתור בעל מקצוע - כמעצב אופנה,
אתה יודע על מה אתה מדבר
מבחינת חשיבות האריזה
כ"מקדמת" את התוכן.
לא ידעתי שמרילין מונרו אמרה את זה !
:-))
אפילו היא ? אפילו לה לוקח שלוש שעות ??
מפתיע ביותר.
תודה, ינון.
}{
זה אומר שהסכמת עם הרעיונות שהבעתי בטקסט ?
מדויק!
מרוב עצים לא רואים כאן את היער, אפילו לא שמתי לב שהציטוט הוא שלך:-)... חשבתי שזה ציטוט של קול קוראת, משום מה... כנראה קראתי את התגובות ברצף בלי להתייחס לשם המגיב...
מכל מקום - רק התכוונתי להעלות תיאוריה מדוע זה נשאר טאבו. כי סביר להניח שגם מי שמודע לכך בינו לבינו, מבין שמדובר בדבר שהשתיקה יפה לו, כפי שאמרת בעצמך, ונכון שהשתיקה יפה לו במישור בין ההורה לילד, אבל זה משליך לכך שההורה, אף אם הודה, או לפחות החל להודות, בינו לבינו, שהוא אינו נוהג בשוויון כלפי כל ילדיו, ישמור על השתיקה הזו גם ביתר המישורים... ברור שעדיף ורצוי לפתוח את הנושא במישורים אחרים. בעיניי עדיף איש מקצוע טוב ולא משפחה או חברים. (אגב מריבות בין בני זוג שמשתפים חברים? בדיוק חזרתי מאחת כזו, שנקלעתי אליה, בלי כוונה... במילה אחת: מתיש...:-) ואני לא בטוחה שעזרתי בהרבה...)
לסיכום, את דווקא ברורה. והיית ברורה גם קודם לכן.
ברור מאליו.אוהד ידידי היקר והאהוב,
אתה כבר הוכתרת על ידי בעבר (בפוסט אחר) כמגיב האידיאלי
}{
תמיד מעלה חיוך על שפתיי בסגנונך הייחודי
:-))
תמשיך לבוא,
אני רואה שאתה הופך למגיב קבוע ולנאמן אצלי בבלוג,
וזה מוצא חן בעיני.
}{
נכנעתי באמצע השרשור. מצטער, אפילו אני, שטחינת מים עד להיפרדותן למולקולות ("עד דק" קטן עלי,) לא זרה לו לא צלחתי את השרשורפלצת שהולך פה.
ממה שכן הספקתי לראות, כולם פה ייחודים (מה שכמובן מעלה את הציטטה הידועה: "אתה ייחודי! בדיוק כמו כולם!") בכירים (או אפילו מנכ"לים,) שונאי הכללות (אם כי מדברים בהכללות בעצמם,) ומאיזו סיבה שאני לא יודע, והאמת? גם לא ממש מעניינת אותי, לא מסוגלים להתייחס לנושא הרשומה אלא לקחו אותה לכיוון הכי אזוטרי שאפשר (כאילו שמלכתחילה מישהו ביקש מהם תגובה על הרשומה שמפני שאין להם אחת כזו אז-אז הם נאלצים להסתובב סביב הזנב של עצמם.) אה, כן, ונעלבים בקלות. כתבת רשומה מכלילה והם קראו אותה, משמע שהכללת גם אותם אבל הם כאלו מיוחג'ים!
אני, אגב, עם מיא. לפחות עד התגובה האחרונה שלה שקראתי.
הבינה בדיוק על מה הרשומה וענתה לך.
אני גם מסכים איתך לגמרי, לגבי מה שכתבת.
אלוהים יודע שאני חי את זה יום-יום. בשבילי כל יום זה "לחזור לבית של ההורים."
איזה הבדל יש בין האוהד של הפקולטה לבין האוהד של הבית.
וכמובן שהקשר בין הדברים קיים ומורגש. האוהד של הפקולטה מפצה על האוהד של הבית אבל גם בחוץ זה לא הולך לו.
(אני קצת נסחף, אני יודע.)
הקיצר...
את צודקת, זה קיים אצל לא מעט אנשים (חוץ מארבעת, או שמא חמשת, המופלאים של השרשור הנוכחי שאצלהם ההתנהגות לא משתנה בהתאם למיקום ולסיטואציה... מעניין, אגב, אם הם חושבים את זה למעלה או לחסרון?)
פאסון זה שם המשחק. יחד עם תזמון ומזל.
נו, מה חדש?
רק אל תגידי לי שזה מפתיע אותך?!
אתה לא חושב שהייתה כאן דרמטיזציה, ואילו אני כן.
לא נסכים כנראה.
מותר?
אני לא חושב שהייתה כאן דרמטיזציה: רגשות של ילדים קטנים הם הרבה יותר אינטנסיביים מרגשות של מבוגרים. אם אכן ילדים הם שונים כמו שאת אומרת, אז מתקבל על הדעת שיש תינוקות שממעטים לבכות בגלל שהם רגועים, ויש תינוקות שממעטים לבכות דווקא בגלל שהם במצוקה. לדוגמה: תופעה מוכרת וידועה היא שתינוקות לאמהות שסובלות מדיכאון אחרי לידה הרבה פעמים לא בוכים. כנראה שהתינוקות האלה מרגישים באופן אינטואיטיבי שהאמא שלהם שקועה בתוך עצמה ולא תוכל לעמוד בזה.
מיא, לרגע לא ניסיתי לרמז שאת ילדותית ואני מקווה שלא הבנת את זה מדבריי (לא, לא מסכימה איתך שאת ילדותית! מה תעשי לי? :-)) אני חושבת שהרצונות שלך, כפי שביטאת אותם, הם הכי טבעיים, מובנים ובסיסיים שאפשר.
אני מסכימה עם הגבולות שלך כפי שהסברת אותם, ובוודאי שאני מסכימה שלאף אחד אין ה"זכות" להתייחס אלייך בצורה רעה, גם לא לילדייך. אנחנו תמימות דעים לחלוטין לגבי העניין הזה.
העובדה שאת אומרת את אשר על לבך נפלאה בעיניי, אני לא מתייחסת לזה כאל ילדותיות אבל את יודעת מה? ילדותיות אינה תמיד "מילה גסה". לילדים יש תכונות רבות שהייתי שמחה שמבוגרים יאמצו (או שלפחות לא ישכחו שפעם אפיינו אותם). אחת הסיבות שאני אוהבת כל כך לעבוד עם ילדים היא בדיוק התכונות הללו, שהן כל כך מרעננות ומשובבות נפש בעיניי.
שאלת השאלות בעיניי טמונה בתוך המשפט שלך שהדגשתי.
מתישהו יש הדדיות. מתישהו. אני לא יודעת מתי זה קורה, אני לא אמא ואני לא מדברת מניסיון. יש לי בעיקר סימני שאלה ולא הרבה תשובות ודאיות. אבל אני מודה שאין לי מושג מתי ההדדיות הזו מגיעה.
אם היו אומרים לי משפטים כאלה, זה היה גורם לי לרגשות אשמה. איזו מטרה זה משיג, לגרום לילד להרגיש ככה?מסכימה לחלוטין, יריב.
עם כל מלה ורעיון.
והוספת פה היבט נוסף - מה באמת אנחנו יודעים על זולתנו ?
הרבה פעמים אנחנו שומעים בחדשות על מעשי זוועה של אונס, רצח, אלימות וכו'
ומה בד"כ מעידים עליהם הסובבים אותם, מכרים, שכנים וכו' ?
"הוא היה רגוע..קשה להאמין עליו...איזה אדם טוב ועוזר ומסור למשפחתו.."
ואנחנו רואים תמונות שלהם בעיתון והם נראים "רגילים" - אנשים מן הישוב, כמו שהשכנים שלנו נראים, עם עבודה מהוגנת ובית יפה מוצלחים וכו'. חלקם בפירוש מלח הארץ.
הפאסון שהחזיקו בו הטעה אותנו לא לחשוד ולא להאמין
שמה שמתחולל בתוכם זה רוע מוחלט,
כל השדים האלה היו נסתרים מן העין.
פסיכופטים לא נראים אחרת ממני וממך.
כל אדם ומטעניו. וכל אדם ומה שהוא משדר לסובבים אותו בצורה החיצונית והעולם שלו.
הכוונה שלי שאקסיתו של הספר כניראה שלא סבלה אותו מספיק זמן ומה ששידרה לו היה שילוב של אי זוגיות ביחד עם כל מה שהרגישה. אדם מאושר בדרך כלל שמח ומשדר את האושר שלו בשלל צורות. הספר זכר אותה לפי התקופה האחרונה שלהם יחד. רק צריך לזכור שהיתה גם תקופה שהם החלו את מערכת היחסים ואני משוכנע שאז היה חושב שהיא יפה בעינייו גם אחרי השד יודע מה.
יחס של אדם למשפחתו ? שוב. מטענים. וגם היחס של משפחתו אליו לא ממש ניראת בעין של משקיף מהצד.
הרי כמה פעמים מגלים שאדם נורמטיבי (מה זה בכלל?) הרביץ לילדיו, אנס את אשתו ועוד כל מני דברים שכאלה ובחוץ הוא ניראה ממש אוצר. ומשפחה זהב. ותארי לך שהגעת לשם עם בן משפחה. מה תיראי בעצם ? כלום !
דברים הרבה יותר מסובכים.
מיא, תודה על השיתוף הכן.
אני בטוחה שאת אמא נפלאה ומודעת ואוהבת, ומכיוון שאיני מכירה לא אותך ולא את הילדים שלך אין לי שום אפשרות להגיב על הסיטואציה שתיארת (שהיא מרגשת מאוד כשלעצמה).
אני כן מכירה את עצמי היטב, לעומת זאת, ויכולה לספר לך שאם אמא שלי הייתה אומרת לי שהיא שונאת אותי כשאני מרגיזה אותה
(ובמיוחד כשהייתי בגיל הנעורים), הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי. מבחינתי, אני רוצה להישאר בתחושה שיש לי הורים שאוהבים אותי גם כשאני מרגיזה אותם. זה סוג הביטחון שאני צריכה בחיים שלי. אבל זו אני, וזה מבנה האישיות שלי, וזה די תומך בטענה שלי, אגב,
שגורסת שאי אפשר להכליל על כל הילדים וכל ההורים, כי כל ילד הוא יחיד ויש לו אופי משלו וצריך להתאים את ההתנהגות לילד.
מה שמתאים (אולי) לילדים שלך, בהחלט לא מתאים לילדים אחרים (אני, לדוגמה. גם אני ילדה של מישהו...)
אגב, אני לא אומרת ש"אסור" לך לחוש כפי שאת מרגישה, אני לא חושבת שהורה לא "אמור" לשנוא את הילד שלו באותו הרגע שהוא מוציא אותו מהכלים (אני בטוחה שזה קורה לכולם, מן הסתם). אני כן חושבת שהייתי מעדיפה לגמרי שאמא שלי לא תשתף אותי במידע הזה, ושתשמור אותו לעצמה או לחברותיה או לאבא שלי (כי ברור שיש לה זכות לפרוק ולשתף).
וזה מחזיר אותי לאמונה שלי שלא בכל דבר מועיל לשתף את (כל) הילדים.
אין לי מושג מה קורה לביטחון העצמי של ילד שגדל בתחושה שכשהוא מרגיז נורא את אמא שלו, היא שונאת אותו לכמה רגעים.
אני לא אומרת את זה כדי להתנגח איתך או להרגיז אותך, אבל באמת שאין לי מושג (וגם לך אין, בדיוק כמוני), ובאופן אישי ביותר,
אם הייתי אמא, אני חושבת שלא הייתי רוצה לבדוק את זה.
ויכול להיות שאם תקראי היטב את תגובותיי כאן, תגלי שכתבתי שרצוי מאוד שהאדם עצמו יהיה מודע לחלוטין לרגשותיו ולא יתעלם מהם, ואם הם מציפים אותו שילך לטיפול ויעבד אותם, אבל אני לא רואה איזו תועלת תצמח מכך שהוא ישתף בהם את ילדיו, זה הכול.
הנושא הזה אינו טאבו בעיניי כלל.
טאבו, כפי שאני מבינה את משמעות המילה, היא נושא שאסור להזכיר אותו, אסור אפילו להודות בקיומו.
האם זה מה שהבנת שאמרתי??
יש נושאים רבים שאני חושבת שאין סיבה שהורים ישתפו בהם את ילדיהם. אם נלך לדוגמה אחרת, אני חושבת שהם לא אמורים לשתף את ילדיהם במריבות הזוגיות שלהם. זכותך, אגב, לחשוב אחרת ממני, אבל זה עדיין לא אומר שאני או את צודקות, זה פשוט אומר שלכל אחת דעה אחרת.
זה גם לא אומר שאני חושבת שמריבות זוגיות הן טאבו. בני הזוג בהחלט יכולים לשתף את חבריהם במריבות ביניהם, אבל לא את הילדים.
אני מקווה שעכשיו אני ברורה יותר.
אני אספר לכם מה קורה אצלי: אצלי יש ילד אחד שהוא הרבה יותר 'נחמד' (בן 14 וחצי) ויותר קל להסתדר איתו, לכולם, וילד אחד יותר מורכב ועצבני (בן 16), שיותר קשה להסתדר איתו. מאידך גיסא העצבני גם יותר טוב לב, והוא בול אבל בול אני. הוא ממש קופי של האופי שלי. בדרך הטבע היחסים שלי היו תמיד יותר טובים עם השני, כי הוא יותר קל, אבל קרבה רגשית יש לי יותר עם המופרע, כי אני מאוד אוהבת את עצמי וזה כמו לנהל יחסים עם עצמי.
זו לא שאלה של 'אהבה' - בכלל זו מילה ששנואה עליי כי אנשים מתברברים הרבה בהגדרת אהבה, גם אהבה רומנטית, ולדעתי זה שטויות, ולא חשובה ההגדרה והיא לא מקדמת אותנו לשום מקום. אבל אני מזדהה הרבה יותר עם הילד ה'בעייתי'-סו-קולד. כי גם אני הייתי ילדה בעייתית והינני בנאדם בעייתי.
עכשיו, דיברנו על זה, כי באיזשהו שלב בחיים היה מרמור מצד הגדול על כך שהיחסים שלי עם אחיו הקטן יותר על מי מנוחות ואני פחות רבה איתו ופחות מתעמתת איתו - כי באמת לא היה צורך, כי הקטן לא אתגר אותי כל כך. ואז באמת אמרתי את זה. לשניהם. ואני לא חושבת שהקטן נפגע מזה שאמרתי ששההזדהות שלי מאוד גדולה עם הגדול, שדומה לי במאה אחוז באופי, וזה לא אופי קל, וזה לא קל להתבגר קל ותמיד לעמוד ככה מול כל העולם.
אז כן, אני חושבת שאפשר לדבר על הכל. ואם אני מרגישה שהם פוגעים בי לפעמים, אני אגיד שהם פוגעים בי והם גורמים לי לשנוא אותם באותו רגע, ושלפעמים אני מרגישה שהם אויבים שלי ולא חברים, ושהם מתנהגים אליי כאילו הם לא אוהבים אותי, או שהחתולים אוהבים אותי יותר מהם. ואחר כך זה עובר.
יקירתי,
אני נוטה לחשוב שדו השיח הזה לא מקדם אותנו לשום מקום חיובי (ייתכן שאני טועה).
יש לי רושם שהנושא הזה כואב לך מאוד (שוב, גם כאן ייתכן שאני טועה) ואולי לכן את משתמשת בדימויים שהם מאוד מאוד רגשניים ודרמתיים ("גם שתיקה היא זעקה, אפשר לצרוח בפנים ואיש לא ישמע"...)
זה לא שאני לא מסכימה איתך שלפעמים גם שתיקה היא זעקה, ואפשר לצרוח מבפנים ואיש לא שומע וכן הלאה, אבל אני לא ממש מבינה איך זה קשור לענייננו.
אני לא מנסה "להיות קשה", צר לי אבל באמת לא נראה לי שזה קשור.
תינוק שלא בוכה, תינוק נוח שפשוט אוכל וישן, רוב הסיכויים שהוא פשוט תינוק שכזה, בעל אופי נוח, ולא תינוק שמוטרד מצרות היקום אך שומר אותן בתוכו וחש צעקה שלא מוצא לה מפלט. בגיל הינקות הדברים לא מורכבים כפי שהם בגילאים המבוגרים יותר, ונראה לי שיש כאן קצת עודף דרמתיות בעניין הזה. בכוונה לא העליתי דוגמאות מגילאים מבוגרים יותר, לא דיברתי על נערים או על בוגרים אלא על תינוקות, על פעוטות.
אם את באמת סבורה שהתינוק שלא צורח כל שעה הוא תינוק ש"צורח מבפנים" אך קול זעקתו פשוט לא נשמע - - - אז אכן אנחנו רואות את הדברים בצורה שונה וזה בסדר, מותר לנו, אבל באמת שאין טעם להוסיף ולדון על משהו שלא נראה עין בעין.
במשפט שהדגשתי בצבע, שימי לב שוב להגזמה.
חן, לא זכור לי שהזכרתי משפטים כמו "יפחדו לנשום לידו" או להבדיל "יתלו בו את כל ציפיותיו...." ו"לא יניחו לו לרגע לנפשו..."
אז אם את משתמשת בדוגמה הספציפית שאני העליתי, לכל הפחות הוגן שלא תהפכי אותה למוגזמת עד כדי גיחוך, לא...?
העליתי את אחת הדוגמאות הכי בסיסיות בהורות (ליותר מילד אחד): שוני אלמנטרי ביותר בין פעוטות שרק נולדו: תינוק "בכיין "לעומת תינוק "רגוע" ושקט, וההתנהגות השונה שזה גורר מההורים או מהסובבים אותם. התנהגות שלטעמי היא נורמטיבית לחלוטין ואין בה כל פסול. מדגישה שוב וחוזרת ומדגישה: אין מדובר על הזנחת התינוק הרגוע. אין מדובר על התעלמות ממנו חלילה. מדובר על כך שה"בכיין" יקבל ע ו ד ף, ולא שה"שקט והרגוע" יסבול מחוסר.
אין מה לעשות, זה בדיוק כמו כאשר יש אח מוגבל בבית, והוא מקבל יחס שונה מהאחים שאינם מוגבלים. אני לא יודעת אם גם זה נראה בעינייך לא תקין (ייתכן שכן) אבל כאשר במשפחה יש ילד חולה או משותק או סובל מכל מום גופני/נפשי אחר, זה ברור מאליו
שהצרכים שלו הם אחרים משל אחיו, כשם שזה ברור שהצרכים של אחיו אחרים משלו (אולי את אחיו האחרים יסיעו לחוגים כדוגמת קראטה או חוג בלט, ואילו הילד שבכיסא הגלגלים לא יזכה לכך. האם גם זה לא תקין, אגב?)
השורה התחתונה היא שצרכים של ילדים במשפחה אינם זהים, מהטעם הפשוט שהילדים אינם זהים ואופיים אינו זהה.
כל אחד הוא יחיד ומיוחד באופיו ובצרכיו ומכאן נגזרת התנהגות ההורה.
ילד אחד יכול לקבל כמות מסוימת של תשומת לב מהוריו וזה ממש לא יספיק לו, הוא ירגיש בחוסר כל הזמן, ולעומתו אחיו יקבל את אותה תשומת לב וירגיש שההורים שלו "מתקרצצים", "מנדנדים", "נדבקים"... מי צודק? מן הסתם, שניהם! כי תפקיד ההורים (בין שלל תפקידיהם המרובים) הוא להתאים את עצמם לצרכים השונים של כל ילד, ולא להיות בתוך האשליה ההורית הזו שעליהם להעניק לכל ילדיהם יחס שווה ותשומת לב שווה, כי זה פשוט לא נכון ולא סביר בעיניי.
נראה לי שפסאדה, היא מוצר שאי אפשר בלעדיו היום. בחברה ששופטת את יחידיה לפי ייצוגם החיצוני, אם אתה לא מתחזק פאסון מתאים, אתה נבלע ונעלם.
התוכן כבר מזמן הפך מישני לאריזה. שימי לב כמה זמן, מאמץ וכסף אנחנו משקיעים בטיפול ושדרוג האריזה שלנו, לעומת ההשקעה בתוכן ובמהות.
מרלין מונרו אמרה פעם "כל בוקר, לוקח לי שלוש שעות להיות מרלין מונרו"
יכול להיות שזו הסיבה מדוע זה נשאר טאבו, הנושא הזה...
מדוייק.
וגם מה שכתבת יותר למעלה על כך שילדים מרגישים הכל וחכמים לקרא ולחוש את מה שלא נאמר.
אין לי מה להוסיף על התגובה הקודמת (המפורטת) שלך
מלבד לומר לך שקראתי,
ותודה על השיתוף שחלקת איתי/איתנו פה בגילוי לב,
כהרגלך.
אני מאד מסכימה עם דוגמת האח הבכיין והאח הנוח. אני ראיתי את זה קורה במו עיניי. זה לא אומר שההורים יאהבו יותר אחות אחת על פני השנייה, אלא שהטיפול, היחס, הגישה, יהיו שונים לכל אחת. ולא, אני לא מסכימה ששתיקה היא צעקה מבפנים. אני חושבת שזה נובע מאופי. אחות אחת רגישה יותר ולכן בוכה יותר ובתדירות גבוהה יותר. ואחות שנייה, אולי בגלל שהיא רגישה פחות לרעשים או רעבה פחות או נתונה פחות בפחדים, בוכה פחות. אהבה לאחת נקשרת תוך טיפול תכוף יותר, אהבה לשנייה נקשרת תוך הוקרה על כך שאינה זקוקה לטיפול התכוף. וכן, ברור שיש הבדלים באהבה.
אני זוכרת שאחת השאלות שהיו קורעות אותי כילדה (מי בכלל שאל אותי דבר כזה? אני לא זוכרת כרגע, אבל זוכרת את ההתחבטות, מה שבטוח, אלו לא היו ההורים שלי!) - זה את מי את אוהבת יותר - את אמא או את אבא? נו, ואת אמא ואבא אוהבים באופן שווה?? אוהבים את שניהם, אבל כל אחד באופן שונה. על יתרונותיו וחסרונותיו. וכן, גם על יתרונותיו וחסרונותיו בהשוואה זה אל זה.
שירה,
זה קורה יותר ממה שאת משווה בנפשך.
זה לא כ"כ נדיר כמו שציינת במשפט האחרון שלך.
אני לא מוכנה להסכים לזה שרק בגלל שיש ילד אחד שהוא יותר שורד באופיו, ואחיו מסכן ומתקשה לתפקד,
אז שההורים ירחמו עליו ויתנהגו איתו בזהירות יתרה, יפחדו לנשום לידו ממש,
ולעומת זאת על הילד השני יתלו את כל ציפיותיהם ותקוותיהם ולעולם לא יניחו לא לרגע לנפשו.
בדוגמה שנתת על הילד הבכיין - ורק משום שהוא בכיין יותר הוא זוכה לתשומת לב כפולה.
לא מסכימה שזה תקין.
מי שלא בוכה זה לא אומר שהוא לא צריך באותה מידה שהצרחן מזדעק בקולי קולות.
גם שתיקה היא זעקה.
אפשר לצרוח בפנים ואיש לא ישמע.
תיראי, אני גדלתי בבית שבו להביע דיעה שונה מהדיעה של אבא ואמא, זה גרר תגובות מתנשאות ומזלזלות מצידם. אז למדתי להסתיר את הדיעות האמיתיות שלי, וכשהביעו דיעות שונות משלי, למדתי (כמו אבא ואמא) לא להגיב בצורה עניינית אלא פשוט לצחוק. לקח לי הרבה שנים ללמוד שאני יכול להביע את הדיעות שלי גם כשכמעט כל האנשים סביבי לא מסכימים איתן, ולהסתכן בזה שחלק מהם לא יאהבו אותי. בתור ילד, כמובן, את לא יכולה להרשות לעצמך להסתכן באובדן האהבה של ההורים שלך. בתור אדם מבוגר כן.
וזה לא אומר שתגובות מתנשאות, מזלזלות או תוקפניות לא מזיזות לי. הן כן. בתור מי שכותב על הנושאים הטעונים האלה כבר כמה שנים, אני מזדהה ומבין את הקושי שלך. מכיוון שאני כותב הרבה על נושאים טעונים, כמות התוקפנות שנאלצתי לספוג על הבעת הדיעות שלי היא עצומה. זה אמנם לא גרם לי לחשוב אפילו לרגע להפסיק, אבל זה כן היה לפעמים מאוד פוגע.
חלק מהמגיבים נורא רוצים שתיכנסי איתם לחילופי מהלומות אינסופיים. ככה הם "מפעילים" אותך. אז נכון שלפעמים מתקפה ישירה דורשת תגובה אסרטיבית כדי להבהיר שאי אפשר "לטפס" עלייך בלי גבולות. אבל אני מצאתי שלפעמים אנשים מעלים כל מיני טיעונים וטענות שלא כל כך מעניין לי להיכנס אליהם. או שהם מתחילים להגיב על איזה פרט שולי ואחרי שאני נכנס לדיון איתם על זה, אני מגלה שהם בעצם גרמו לי להחליף נושא. אני זוכר את התקופה שאליס מילר הייתה שולחת לי מדי פעם מכתב של קורא שהגיע אליה, ושואלת אם אני מעוניין לענות. בהתחלה הייתי כותב תשובה לכל מכתב, טיפשי או משעמם ככל שיהיה. אבל פעם אחת כשדיברנו על כמה מכתבים כאלה בשיחת טלפון, היא אמרה לי: "אתה יודע, נמרוד, זה מאוד נחמד מצידך לענות לכל אחד, אבל אתה לא חייב לעשות את זה." ההערה הזאת, שנשמעת כל כך טריוויאלית וקטנה, הייתה בשבילי מאוד חשובה. מאז, אני מרשה לעצמי לענות רק על מה שמעניין אותי לענות, וזאת הקלה גדולה.
נכון מאד , תוספת חשובה תרמת כאן.
כל הכבוד לך על הפתיחות שלך כאמא לבוא ולדבר על הכל.
אני מאמינה שזו הדרך היחידה לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים ובריאים עם הילדים.
כי ילד שלא מרגיש בנוח לדבר על הכל, פשוט נסגר ולא משתף,
ולאט לאט עוד ועוד ערוצי תקשורת נחסמים בינו לבין הוריו.
זה קורה המון,בשכיחות גבוהה,
אני כל הזמן רואה את את מסביבי ומתעצבת על כך.
ומיא,
תודה רבה על התגובה הקודמת שלך.
אמש ביקשתי מפורשות עזרה,
ואת מוכיחה לי שאת כאן איתי,
באה ותומכת.
}{
מיא,
כשאני אומרת "לא להראות להם את זה ולא להגיד להם את זה" אני מדברת מניסיוני. אחד הדברים הבלתי-נעימים יותר שחוויתי (כמה וכמה פעמים) היה לשמוע "את יודעת שאותך תמיד אהבתי הכי הרבה, נכון?" על כך אני מדברת. זה איום בעיניי, ואם כבר דיברנו על תחושות של אשמה שנשארות בלב הילדים - אז הנה לפנינו אשמה שמנמנה ומכובדת להתפאר בה.
ילדים מרגישים הכול, זה נכון, ולכן הוריהם חייבים לעשות הכול, אבל ממש ה-כו-ל כדי לגרום להם להרגיש אהובים, רצויים ומוערכים.
אני לא מדברת על מצב שבו הורה חש שהוא לא סובל את הילד שלו, חלילה. במצב כזה, יש רק לקוות שההורה יהיה מודע מספיק כדי לגשת לטיפול מקצועי שיעזור לו להתמודד עם הרגשות הקשים הללו. אני מדברת על מצב די נורמטיבי, שכמעט כל הורה מכיר לדעתי, שבו חשים קרבה יתרה לילד אחד מבין כל הילדים. זה טבעי, זה "נורמלי" (סליחה על המילה), זה קורה.
על מצב כזה אני מדברת, ובמצב כזה אין שום סיבה להראות זאת לילד. אפשר לשלוט בזה ברגע שזה מודע, ולוודא שזה לא יהיה בולט, זה הכול. זה לא שקר, זה לא העמדת פנים, זה במסגרת הדברים שקורים בלבו של אדם בוגר שהוא לא חייב לחשוף לאנשים אחרים ובוודאי שלא לילדיו. הלא ממילא לא בכל דבר הורים אמורים לשתף את ילדיהם.
אני מסכימה ולא מסכימה לגבי האמירה האחרונה.
אני מאוד בעד כנות ושיח פתוח, אבל כפי שכתבתי בפסקה הקודמת - אני ממש לא חושבת שהורים וילדים צריכים לפתוח הכול ביניהם.
כדברי המשורר - יש דברים שהשתיקה יפה להם. יש רגשות (טבעיים לחלוטין וראויים לחלוטין) שלא יתרמו במאום אם יתורגמו למילים ויעברו אל הצד השני.
כאמור, בעיניי בלבד.
את מוזמנת להוסיף כשתתעוררי
את כל מה שלא הספקת לסדר
במוחך העייף.
}{}{}{
יקירה, היכן ראית שכתבתי ששניהם לא זקוקים לאהבה ותשומת לב?
ואם כבר באהבה ובתשומת לב עסקינן - מדוע להניח שמדובר במילים נרדפות?
אהבה אינה תשומת לב, תשומת לב אינה אהבה.
כל ילד זכאי לאהבה (ודאי מהוריו!) וכל ילד זכאי לתשומת לב.
אהבה אינה ניתנת לכימות ולמדידה ואני לא מתערבת באהבה ההורית ולא מתפקידי להורות להורים כמה עליהם לאהוב את ילדיהם...
ממילא זה לא ניתן לשליטה.
אבל תשומת לב כן ניתנת לשליטה, מדובר בהתנהגות ולא ברגש.
אנחנו בהחלט יכולות לא להסכים, אבל אני רק מבקשת שלא נסכים על דברים ברורים ושהדברים שאני אומרת לא יוצאו מהקשרם.
לא דיברתי על כך שיש ילדים שזקוקים לפחות אהבה, דיברתי על כך שילדים נולדים עם קווי אופי שונים זה מזה, יש תינוקות שכבר מרגע לידתם הם עצבניים, "מוטרדים" תמידית, נוטים יותר לבכות, ולעומתם יש תינוקות חייכניים, נינוחים שמעבירים את זמנם באכילה ושינה רגועה. תשאלי כל אמא טרייה והיא תאמר לך שזה די מדהים לראות שכבר כשהם יוצאים לאוויר העולם הם מדגימים קווי אופי ראשוניים שונים אלה מאלה.
האם תינוק שמרבה לבכות זקוק בדיוק לאותה תשומת לב כמו אחיו, שבוכה כל עשרים דקות? ברור שלא. אז מן הסתם אני לא מציעה
שההורים יתעלמו מהתינוק ש"מסתדר לבד" ופשוט יזנחו אותו רק משום שהוא תינוק "נוח". חלילה וחס.
אבל ברור מאליו שהנסיבות והצרכים האינדיבידואליים של התינוק ה"בכיין" יגרמו להם להקדיש לו יותר תשומת לב בפועל: הם ייגשו אליו יותר, הם ירימו אותו בידיהם, הם ינסו להרגיע אותו וכן הלאה.
שני התינוקות הללו לא יקבלו יחס שווה.
אם את אומרת לי שמבחינתך זה לא תקין, ברור שזו זכותך לחשוב כך, אבל אני חושבת שזה תקין לגמרי ואין בכך שום רע.
אני ודאי לא מדברת על מצב שבו לילדים במשפחה יש באופן גורף תפקידים של "אשם" ושל "קורבן". אפשר תמיד להתייחס אל הדוגמאות הקיצוניות אבל החיים, ברוב המקרים, לא נעים על שתי נקודות הקיצון אלא מתרחשים רוב הזמן באמצע, בתחום האפור ולא בשחור או בלבן.
לא מדויק.
ילדים (הלא אהבלים שמביניהם) חשים את זה בדרך כלל, גם בבתים הכי אוהבים, גם בכאלה הכי משתדלים, שאין בהם אפליה גלויה ומסתובבים בהרגשה איומה של דיסוננס מול הצהרות ההורים בתשובה לשאלותיהם - שנשאלות - אנחנו כן אוהבים אתכם במידה שווה.
אני מצאתי שיש דרכים לדבר אפילו על הטאבו הזה. לא לומר כמובן לילד אני אוהבת אותך פחות או יותר, אבל אחרת, כי למשל אם בן אחת שלי דומה לי בול באופי (על כל מגרעותיי. בעיקר מגרעותיי), והשני שונה, הקשר בינינו יהיה כמובן שונה. אני מצאתי בחיים האלה שעל הכל, ממש הכל אפשר לדבר אם האנשים חכמים ויש להם מנעד נפשי רחב.
אבל מה פירוש - ההצעה שלי שאת תכתבי? היא הכותבת. כך בחרה לכתוב. כשתכתוב אתה פוסט, תחליט אתה איך לכתוב ולמה.
היא טוענת כאן טענה - התייחס אליה. גם להגיד: לשמחתי אני לא כזה ואני מרגיש שאצלי אין פער, זו התייחסות. אבל מאיפה ההתיימרות להגיד לה איך לכתוב? הרי אתה לא מניח שהפוסט נכתב בקלות דעת. היא ודאי חשבה על מה שרצתה להגיד. זה לא פוסט ששורבט כלאחר יד. זה מעיד רק על עצמך, על הווכחנות שלך לשם וכחנות, כשאתה תוקע הערה כזאת.
אני הדוברת ואני לא יכולה לנתק את עצמי ואת הפרשנות שלי ולדבר באופן כללי.
כל אדם מדבר מתוך עצמו, ודרך זוית הראיה שלו במשקפיים.
התייחסתי לרוב הכללי, לא אליך ספציפית.
אני סבורה שמה שתיארתי תקף לגבי רוב האנשים, (כולל אני עצמי)
אחרת לא הייתי בוחרת להשתמש ב"אנחנו".
בגוף שלישי אני לא נוהגת להשתמש מתוך בחירה מודעת.
את הסיבות פירטתי למעלה בתגובה הקודמת.
גם גוף ראשון יחיד לא התאים לכאן ספציפית,
כי אני טוענת פה שזו תופעה חברתית משפחתית רחבת היקף
ולא משהו פרטי אישי שלי בלבד.
אני לא יוצאת דופן בעניין הזה.
תודה רבה , גל
}{
כיף שסוף סוף השארת עקבות והגבת,
ולא רק השארת כוכב אילם והלכת כהרגלך.
;-))
(אין לי חלילה טענות/ציפיות להבא, סתם ציינתי שכיף לי)
לא אמרתי ש - את.
דיברתי על הלך הרוח הכללי בתגובות, לאו דווקא מצידך.
מותר לחשוב אחרת.
אני מעדיפה שיווצר דיון מעניין וסוער, מאשר שתהיה הסכמה גורפת,
כי ככה אפשר להתקדם ולהעלות מחשבות וזויות אחרות שמעמיקות את הנושא.
בקיצור, הכל בסדר,
וחג שמח גם לך , שנינה
}{
תשובה מצוינת!
חן, איפה ראית גינוי??
לא מגנה אותך, לא שופטת אותך ואפילו לא מבקרת
רק כנראה חושבת אחרת..
מותר לא?..:)
חג עצמאות שמח חן!!!
חן, יקירתי, קודם כל אציין שזה אחד הפוסטים שלך שיותר נהניתי לקרוא.
זה בהחלט מרתק, להתבונן באנשים, ובעצמנו, ולראות את השינויים בהתנהגות ואת החלפת המסיכות.נכון שיש כאלו שאצלם זה יותר בולט ויש כאלו שאצלם זה פחות, אבל עוד לא פגשתי מימיי אדם ללא מסיכות בכלל. אני חייבת להודות שהמילה "פאסון" עשתה גם לי אנטגוניזם בתחילה, אולם לאחר קריאת הפוסט הבנתי שלא בכך מדובר. אלא במורכבות וברגישות של התא המשפחתי ובהתנהגות ובנקודות ה"מקפיצות" שחווים במפגשים המשפחתיים.זה הזכיר לי מושג מהפסיכולוגיה, אני לא בקיאה בכלל בפסיכולוגיה, אז יתכן ואני לא מדייקת, אבל יש את מושג ה"התקה". זה מנגנון פסיכולוגי לנתב לחץ או התנהגות מסויימת מאובייקט אחד לאובייקט אחר. מאיר אריאל כתב פעם: משהו כמו, אל תחזור הביתה מהעבודה ותוציא את הקיא שלך על האישה והילדים. אני לא זוכרת כרגע מאיזה שיר זה לקוח. ובטח לא באותן מילים.
פאסון, לעומת זאת, זה משהו מודע בעיניי. זו מסיכה שנלבשת באופן מודע ועל מנת להסתיר משהו. פאסון בעיניי הרבה יותר קל לזיהוי, הוא בולט, לפחות אני מצליחה לזהות פאסונים בקלות, ואותי באופן אישי הוא מרתיע ביותר.
מסיכות, כפי שאני מבינה את המושג הזה, הן כאלו ששמים כמנגנון הגנה, על מנת להתמודד עם משהו, אבל לא באופן מודע. למשל הומור, ציניות, 'דמות היודע כל', 'הספקן', וכו', כולן נועדו להגן עלינו, וכן! בהחלט יש מסיכות שונות למצבים שונים.איך לא?
ויש באמת את עניין ה'הורים', נקודות ש'מקפיצות' אותנו כל פעם מחדש באינטרקציה מול ההורים, שמחזירות אותנו לנקודות פגיעות מהילדות/התבגרות. האם זה קשור דווקא לאחים שלנו? לגבי התיאוריה הזו אני בספק. אני לא יודעת למה החלטת שדווקא זו הסיבה. אבל אני זורמת איתך בעניין הזה. אני חושבת שגם לבנים יחידים או בנות יחידות , לצורך העניין, יש את הנקודות ה'מקפיצות' עם הוריהם. למעשה, אני יודעת זאת מהיכרות אישית עם כאלו.
בכל אופן, חן, תודה על הדיון המעניין. השעה מאוחרת, ואני כבר די לא מאופסת. רציתי לכתוב עוד מלא דברים, אבל הכל התבלגן. אז כנראה שהגיעה השעה ללכת לישון :-) נשיקות ולילה טוב :-)
שירה,
לא אמרת/הוספת משהו שונה ממה שאני אמרתי בתוך הפוסט וגם בתגובות שלי פה מעל.
ציינתי בפוסט את אותם רעיונות שהבעת פה.
אז אנחנו למעשה באותה עמדה וטוב שכך.
:-)
שמחה שאנחנו רואים עין בעין את הנושא
}{
נפתלי,
אף אחד לא יכול לספר לי מי זה אלינוריגבי.
היה ברור לי שהוא התבדח כהרגלו.
אני לא מכירה אותו מהיום, ורגילה להתלוצצויות שלו.
הוא בד"כ מגיב בהומור על דברים רציניים.
אבל אני טיפוס אחר.
מאד שונה ממנו,
ולכן השבתי לו ברצינות מתוך בחירה מודעת.
התעלמתי במכוון מהנימה ההומוריסטית שלו
כי רציתי להביע ולהתייחס לתגובה שלו
באופן שמוסיף לתוכן הנאמר בפוסט.
לא תיארתי לעצמי עד כמה.
האמת שזה תפס אותי לגמרי לא מוכנה,
ואפילו הבהילה אותי העוצמה של הביקורתיות מצד המגיבים.
האינסטינקט הראשוני שלי היה חשק עז למחוק את הפוסט ןלסגור עניין, כי הרגשתי שלא מבינים מה אני רוצה פה ושאין פה מקום לדיאלוג אמיתי עם המשתתפים.
אבל ברור שנשמתי עמוק ולא פעלתי באופן נמהר, ולא מחקתי בסופו של דבר.
אני מודה, בכנות, שמה שהפריע לי בין השאר, זה שאני רגילה לקבל מהסובבים אותי (במציאות) אהדה והערכה על הדיעות שלי.
אנשים בד"כ מכבדים אותי ולכן מקשיבים לי ולמה שיש לי להגיד בתשומת לב כשאני מדברת בציבור.
ולרוב גם נוטים לקבל את עמדתי מבלי לחלוק עליי.
אז כשזה פתאום לא ככה כמו שקרה כאן - זה באמת הרגיש לי מוזר ולא מוכר.
זו הרגשה לא פשוטה להתמודד איתה.
וגם לא היה ברור לי מה בתגובה שלי להדס הכעיס אותה כל כך,
שהיא חשה בצורך להגיב בחריפות כזו.
נמרוד,
מאד עוזר לי שבאת לתמוך ולתת פה חוות דעת מנומקת וארוכה,
והתייחסת בתשומת לב ראוייה.
(קיצרתי את התגובה השלמה שלך
והשמטתי את מה שאין לי החלק שלגביו אין לי מה להגיב).
אז תודה רבה ,נמרוד,
שאתה כאן.
טוב שבאת.
רציתי שתבוא והרגשת בכך מבלי שביקשתי.
אני מעריכה את זה שאתה בעדי.
}{}{}{
(אני מיד אתייחס לתגובות הנוספות שעלו פה למעלה.)
בנוגע לשוויון בין הילדים, אני חושב שחלק מהמגיבים עושים פה הקצנה שלא משרתת את הדיון. אף אחד לא מצפה מהורים לתת יחס זהה בדיוק לילדים שלהם; אבל מלא מעט עדויות אישיות ששמעתי עולה שיש לא מעט בתים שבהם קיימת אפליה בוטה ומתמשכת בין ילד אחד למשנהו. וזה כבר משאיר צלקות מאוד לא נעימות. אני לא מדבר פה על ילד אחד שמפנקים אותו בממתקים ואת השני בצעצועים. לא פעם ולא פעמיים שמעתי הורים מודים בשיחה אישית כנה שהם לא סובלים את אחד הילדים שלהם בעוד שהם אוהבים ילד אחר. עכשיו, אני לא מצפה מאנשים לשנות את מה שהם מרגישים, כי זה לא עובד ככה, ולמעשה אני חושב שטוב יהיה אם יותר הורים יוכלו להודות, לפחות בינם לבין עצמם, ברגשות שליליים שיש להם כלפי ילד זה או אחר. אבל בואו נפנה רגע את המבט לילדים, ולא נתמקד רק בהורים: מה קורה לילדים שחיים באווירה של אפליה בוטה במשך שנים?
הנה דוגמה עד לאן עלולות להגיע התוצאות, כשמי שגדל באווירה כזאת בילדותו לא עוצר לרגע לחשוב ופועל מתוך רגשותיו מאוחר יותר כהורה, באופן אוטומטי: מקרה שנתקלתי בו אישית לפני שנים רבות, של אמא שנמצאו סימני מכות על גופה של אחת מבנותיה; בשיחת עימות עם האם על הממצאים, הודתה האם שהיא מרביצה לילדה הזאת באופן קבוע כי היא שונאת אותה על זה שהיא יותר יפה מהבת השניה. בהמשך השיחה הסתבר שהיא (האמא) הייתה הילדה המכוערת בבית שבו היא גדלה וקיבלה תמיד יחס גרוע מאמה בשל כך. אגב, אותה אמא נראתה כלפי חוץ לעין של מי שאיננו חושד כאמא נורמטיבית לחלוטין. אף אחד לא היה חושב שהיא נוקמת בבתה על העוול שנגרם לה עצמה בילדותה. ומה יקרה לילדה המוכה הזאת כשהיא עצמה תהפוך להיות אמא?
נקודה שניה, לגבי הפאסון: אני לא יודע אם רוב האנשים הם באמת כנים ואמיתיים יותר מול המשפחות שלהם. אצל חלק מהאנשים שפגשתי זה היה בדיוק ההיפך, הם היו אנשים אמיתיים מאוד בסה"כ, אבל דווקא מול האנשים שהיו אמורים להיות הקרובים אליהם ביותר, הם תמיד שמרו על פאסון משום שדווקא בבתים שלהם אף פעם לא קיבלו אותם כפי שהם באמת. אולי במשפחות החדשות שלהם, אחרי שהם מתחתנים, הם טורחים להציג את כל הצדדים הכי מכוערים שלהם בצורה בוטה ומובלטת, כאותם ילדים מתוסכלים שמצהירים "עכשיו אני בעל הבית ובסיבוב הזה אתם תקבלו אותי עם כל הכיעור, הגועל, הגסות והאטימות שלא הרשיתי לעצמי להראות בבית שבו גדלתי". אולי ככה זה עובד אצל חלק מהאנשים, ואין ספק שאצל חלק אחר מהאנשים זה עובד אחרת. בהחלט נתקלים בצדדים לא צפויים באינטראקציות של אנשים עם המשפחות שלהם. בהרבה אנשים יש פיצול בין צדדים שונים של האישיות, שנחשפים בסיטואציות שונות וזה עשוי להפתיע מאוד את מי שחשב שהוא מכיר אותם קודם...
נקודה אחרונה: דיונים מהסוג הזה מעוררים כמעט תמיד הרבה חרדה והתגוננות אצל חלק מהמשתתפים. אלה לא נושאים שנחמד ונוח לדבר עליהם. אצל הרבה אנשים שלא חשבו אף פעם שהייתה בחיים שלהם שום בעיה, נקודות רגישות שהם בכלל לא מודעים אליהם נלחצות ומקפיצות אותם, ותגובות עזות פורצות החוצה בלי הרבה מודעות לסיבות. כעסים שמתעוררים אצל מי שהדברים מערערים את האשליות שהוא חי בהן ונוגעים באמיתות שהוא מנסה כל החיים לא לראות, יוצאים בדרך כלל לא על האנשים הנכונים אלא על מי שהעלה את הנושא לדיון - בעיקר אם אותם אנשים חיים בהכחשה מוחלטת שהדיון נוגע להם אישית. זאת הדינמיקה של העיוורון. לא קל להתמודד איתה, לא קל לנהל דיון בנושא כזה בבלוג שלך.
ועוד דבר אחד קטן:
כל איש משפחה (למופת או שפחות למופת) שטוען שהוא מנסה להעניק לילדיו יחס שווה בדיוק, שוגה באשליות או משקר לעצמו לטעמי.
זו ציפייה הורית לא ריאלית בעיניי, אין שום סיכוי שהורה יעניק לכל ילדיו יחס שווה וממילא אי אפשר למדוד את זה או לכמת את זה.
את יודעת מה? נלך אפילו רחוק יותר: ילדים שונים זקוקים ליחס שונה, לתשומת לב שונה, והצרכים שלהם נבדלים זה מזה.
אין שום סיבה להעניק יחס שווה בדיוק לכל אחד מהם, כי זה בזבוז אנרגיה יקרה שעשויה הייתה להיות מושקעת באופן חכם יותר
אם רק היו לוקחים בחשבון את הצרכים האינדיבידואליים של כל ילד וילד. יש ילדים שצריכים יותר תשומת לב מאחרים, יש ילדים
שצריכים ליווי צמוד יותר מאחיהם, יש ילדים שצריכים דווקא את המרחב המסוים, שיתנו להם "לגדל את עצמם" במובן כלשהו.
יש ילדים שזקוקים לגבולות נוקשים וקשוחים יותר, בעוד שאחיהם לא זקוקים לכך. אז מה, רק בשל הקביעה השרירותית הזו שצריך להעניק לכולם "אותו יחס" או "יחס שווה בדיוק", האם עלינו לדבוק בכך תוך כדי התעלמות מהמציאות, ומכך שהם לא זקוקים לאותם הדברים מאיתנו כהוריהם?
זה מזכיר לי את ההורים שנשבעים שהם אוהבים את ילדיהם במידה שווה... (עוד שקר או אשליה, אגב)... :-)
זה לגמרי בסדר לא לאהוב את כל ילדיך במידה שווה.
הדבר היחיד שיש להקפיד עליו הוא פשוט לא להראות להם את זה, ובטח ובטח שלא להגיד להם את זה, זה הכול.
אני לא בטוחה שהייתי מייחסת את הדוגמאות שהעלית ל"פאסון" דווקא. פאסון מתקשר בעיניי לפחות למשהו מזויף מאוד, בעוד שאני אישית סבורה שהדוגמאות שהעלית אינן קשורות לזיוף, אלא פשוט לרבדים שונים שיש בכולנו, בכל אחד מאיתנו.
אדבר על עצמי ולא על אחרים, ואספר לך שאני שונה מאוד בחברת אנשים שונים. ברור מאליו שקווי האופי הבסיסיים נשארים זהים,
אבל אני ילדה קטנה בבית הוריי, והשהות עמם מוציאה ממני כאבים ותסכולים וחוויות ילדות שטרם עיבדתי כנדרש, בעוד שבעבודה אני עשויה להיות בוגרת, אחראית ומקצועית לגמרי (מן הסתם, בנוכחות ילדים בגיל בית ספר יסודי אני מוציאה מעצמי תכונות אחרות, בהתאם למצב).
אם אני נמצאת עם חברה שהיא "שטותניקית" בהווייתה, אני מיד הופכת להיות כזו בעצמי. לעומת זאת, כשאני נדרשת לנחם ולעודד חברה במשבר, אני מוציאה מעצמי תכונות אחרות.
מה שאני מנסה לומר הוא שאני חושבת שלא מדובר במסכות או בפאסון או בפסאדה, כפי שנאמר כאן.
אנחנו בני אדם, על כל המורכבות שבכך.
פירושו של דבר הוא שיש לנו פנים רבות מאוד. וכולן שלנו, כולן אמתיות, כולן כנות. הן פשוט תלויות מצב, תלויות גיל ונסיבות וזמן.
זו דעתי, על כל פנים.
אלו דברים טריוויאליים.
ברגע שהיחס שווה יש את אותו רצון בטובתו של כל אחד.
אם כך הוגנות היא בילט-אין ביחס שווה.
אני מבינה שיש לך תואר שני בפסיכולוגיה ו/או תחומים דומים כדי לקבוע בנחרצות מה כן ומה לא.
יפה לך, תתחדשי. ובתשובה לשאלה שבטח תרצי לשאול - לא, גם לי אין, אבל אני כתבתי שאני מאמינה בזה, לא שזו אמת בדוקה ומוחלטת. חוץ מזה אני ממליצה לך לקרוא קצת בעמוד של נמרוד המכנה את עצמו "כבודו" על הדינמיקה בין הורים לילדים ועל ההשפעה שיש לה... (ואם כבר - גם להיות הורה בהזדמנות קרובה, זה די פותח את הראש וכמה אופקים).
ובקשר לדוגמא הויזואלית - אני מבינה שפשוט החלטת בשבילי שהגבתי כמו מפגרת למאפיינים אישיותיים ולא לקטע לגבי החיצוניות שבו נפתח הפוסט שלך. שוב תודה, אני מבינה שהצטרפת לכנופיית האבסנט-מיינדיד שקמה פה הבוקר ונדמה שכל מטרתה לעצבן אותי עם אנליטיקה בגובה דשא וליקויים בהבנת הנקרא.
הנה רעיון. קצרי בפוסט, האריכי והעמיקי בקריאה. כואבות לי האצבעות מסקרולים באורך הגלות. בגילי - קצת התחשבות לא תזיק.כמה פעמים את חושבת למשל שאני מצהירה, בעל פה ובכתב, שאני אוהבת את ילדיי, פרט לכך שאני אומרת זאת להם? וגם כן, לא לעתים מאוד מזומנות, כי הם מן הסתם בטוחים באהבתי. למה זה חשוב לי לומר לאנשים זרים שאני אוהבת את ילדיי? וכי מישהו חושד בי שאיני אוהבת את ילדיי?
לגבי העדפות כמו אם אני אוהבת גלידה או משקפיים של דולצ'ה וגבאנה או שעוני סווץ' זה עניין אחר. פה נשאלת השאלה האם אני אוהבת את כל אלה. אבל את ילדיי?
תודה בובה. גם את :)
:-)))
תבלי בנעימים !
אין מצב שאסתום , אני הולכת למלא את פי באומצה עסיסית וכמה סלטים משובחים ולשתות את הסנגריה הכי שווה שיש
אצל חברים טובים, את יודעת מין מפגש יום עצמאות של זוגות נשואים ( תקראי לזה תיבת נח)
חג שמח, רחלה
:-)
ואת מוזמנת להמשיך להביע את דעתנותך ולבטא את שעל ליבך.
אנחנו לא חייבות להסכים.
אני מקווה שזה היה ברור,
כי אני נגד סתימת פיות.
הדס,
לבריאות נפשית יש הרבה אופני ביטוי ולאו דווקא זה.
בקשר לדוגמה שנתת על עצמך - זו היתה דוגמה שמתייחסת להופעה החיצונית.
אני התכוונתי למאפייני אישיות התנהגותית, ממש לא לויזואלית.
חמודה חבל שאת רואה בתגובות לדברייך מתקפה, סך הכל מעמידים אותך על אי אלו טעויות שנובעות כנראה מחוסר ידע וחוסר ניסיון.
שיהיה לך חג שמח
מיא,
תודה שאת נותנת לי רוח גבית מול המתקפה הלא צפוייה הזו
}{
אני מעריכה את העזרה שלך, ואת מוזמנת להמשיך להגיב לתגובות של אחרים.
ובכלל - אני קוראת פה לכל מיני קוראים פסיבים להשמיע קולם ולעזור לי בתמיכה,
כי אני אוהבת שלא משאירים אותי לבדי במערכה,
ואם ישנה הסכמה מצד חלקכם, אז בבקשה לאזן.
:-)
בקפה זו כבר לא העמדת פנים.
אלה פשוט שקרים גסים.
ויש הבדל.
כי מה שטענתי בפוסט זה לא שאנשים משקרים ומעמידים פנים שהם משהו שהם לא.
אלא שיש פער בין ההתנהגות שלהם בבית, ביחסים שלהם עם ההורים והאחים,
לבין ההתנהגות שלהם נניח עם חברים, בעבודה, ואפילו עם בני זוג.
המצב המיוחד והרגיש הזה שקרוי משפחה הוא מאד טעון רגשית,
ושם יוצאים צדדים אחרים שבאים לידי ביטוי באופן שלא דומה לשום אינטראקציה אחרת.
כי רמת מערכת הציפיות והאכזבות היא בליגה אחרת.
כשאשה אומרת שהיא אוהבת את בעלה זה בדיוק כמו שהיא תאמר אני אוהבת את הילדים שלי את אבא שלי,סטייקים, אני אוהבת את הנעלים של פביאני ואני אוהבת סקס .אף אחד לא יחשוד בה שהיא מנסה לעבוד על מישהו או על עצמה כשהיא חוזרת על האמירה שהיא אוהבת את בעלה למעט אולי אלו שהחליטו לחיות בלי בעל ומשכנעות את עצמן שזה הכי נכון
אני אוהבת את בעלי אהבת נפש כבר30 שנה. ודואגת לומר לו את זה ואם זה עולה בשיחה אז גם אומר את זה לילדי ולחברי ולכל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע. מכרי ומוקירי לעולם לא יחשדו בי שהפרידה בדרך.(אולי כי אנחנו לא סלב )
שנינה ,
קראתי את מה שכתבת.
אין לי מה להוסיף מעבר למה שכבר נאמר בתגובות שלי לאחרים וגם בפוסט עצמו.
אם ככל שהכרת אנשים לעומק, ונכנסת לתוך המשפחה שלהם, ביקרת אצל הוריהם בבית וצפית באינטראקיה שלהם עם משפחתם ולא ראית שינוי התנהגותי חריג ממה שהכרת עד כה - את לא תוכלי להזדהות עם התיאור שלי ,
כי את טוענת שלא ראית את הפערים שעליהם הצבעתי בזולתך.
אז אין לי מה לומר מלבד העובדה שאנימודה זה מפתיע אותי ביותר.
לא ציפיתילהתנגדות כזו גורפת מצידם של הקוראים פה לטיעוניי.
שהיא גבוהה יחסית ומופנית כלפי הדברים שלי הרבה ביקורת , פליאה ואף גינוי.
אין לי מושג איך זה ייתכן כי מבחינתי אני לגמרי צודקת בעניין הזה ולא רואה אפשרות שאני טועה בשיפוט שלי.
הכללה זו לא מלה גסה.
יש צורך בהכללות כדי להצביע על תופעות כלליות רחבות היקף שמאפיינות התנהגות של פרטים רבים.
אפשר ללמוד הרבה על חברה ועל תרבות כתוצאה מהכללות.
תמיד יש יוצאים מן הכלל אבל אתה יכול להגיד על האירופאים שהם מנומסים ועל הישראלים שהם ישירים.
תמיד יהיו יוצאים מן הכלל, וזה בסדר, כי הם מעידים על הכלל.
אם המחלוקת בינינו היא על זה שלא כולם מתנהגים ככה, אז זה כבר משהו אחר.
מתוך ניסיוני האישי , כשאני נכנסת לתוך בית של אנשים אחרים ,
נחשפת בפני תמונה שונה ופרטית שמקלפת את העמדת הפנים החיצונית.
וגם אני עצמי כלפי חוץ מפגינה איפוק ושליטה עצמית, מאד רגועה לכאורה.
אבל בתוכי המצב שונה, ואני חושפת את הצדדים האלה באישיותי רק בפני אנשים שאני סומכת עליהם.
למשל בפני המשפחה שלי ובני זוגי.
זה לא נראה לי משהו כ"כ נוראי ואני חיה עם זה בשלום יחסית.
בינהם, מדגיש.
נו, אז עכשיו אני מרגישה בנוח יותר עם עצם היותי בדיוק אותה "שלוכית" פרועת שיער, בטרנינג, גם בבית, גם ברחוב וגם כשאני נוסעת לבקר את ההורים :)
אני באופן אישי מעדיפה אנשים שנראים אותו הדבר בכל המקרים. אני באמת מאמינה שזה מעיד על סוג של בריאות נפשית.
מה אתה מדבר? 80% מהקפה הם מנכ"לים בכלל.
אני רואה שמאוד קשה למגיבים לקבל את הדברים שלך, למרות שלי הם ברורים כשמש בצהריים. וגם הכלליות שלהם ברורה לי - כלומר שהם נכונים לאנשים רבים, ולכן אין כל סיבה שתכתבי על עצמך דווקא.
הנה דוגמה שתמחיש את העניין - היו לא מעט זוגות סלבס, שנחשפו בתקשורת בראיונות זוגיים אוהבים והציגו יחסים מאושרים ואידיליים - ואז נפרדו ויצא לכלוך שחבל"ז: דץ ודצה, רמי וריטה, רופא הסלבריטאים ג'קי סרוב ואשתו, גם ברק ונאווה שגירושיהם היו הפתעה, אודטה ובעלה, חנה לסלאו בזמנה עם בני בלוך... תקצר היריעה. כל עוד היו ביחד - תמיד אמרו: אנחנו נשואים "באושר". בכלל התיאור הזה "נשואים באושר", והתמונות מה"אירועים" שבהם הם תמיד מתחבקים ומתנשקים, כאילו אנשים מהיישוב אחרי כך וכך שנים, כשהולכים לקונצרט או לפתיחה של תערוכה, מתחבקים בלהט... ואז יום אחד האושר נגמר פתאום! בפתאומיות מדאימה!
כאילו, על מי אתם עובדים? כשאני שומעת - נשואים "באושר" - נעמדות לי השערות באף. כי כשיש אושר אמיתי, אין צורך להצהיר עליו כל שתי שניות. ואז אני יודעת שהפרידה בדרך. או לפחות שהם כבר ישנים בשני חדרים נפרדים... כשאשה אומרת לי 800 פעם: אני אוהבת את בעלי... מישהו שאל אותך? מישהו פקפק בכך שאת אוהבת את בעלך? עצם הצורך שלה לחזור על כך כל הזמן כמו מנטרה מוכיח לי שהיא אינה משוכנעת בכך כלל וכלל!
תראי איזה פאסון יש כאן בקפה.
(מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית)
כולם "בכירים"
ב"מסע לחיפוש עצמי"
"מאמן עיסקי"
"בעלת חברה לגידול חומוס"
ועוד....
מה יגידו עלינו, זה מה שחשוב לרובנו.
לכן אנחנו צריכים כלפי חוץ להראות שאנחנו מוצלחים, יפים וחכמים.
בפועל, כמות הטיפשות, חוסר חוש הומור, וכמות השריטות שיוצאים כאן בקפה
גובלים בשערוריה.
אכן פאסון ,
אבל לא אסון.
אני לא ככ מסכימה איתך
אדם מתנהג אותו דבר, בכל מערכות היחסים שהוא מנהל
מי שאלים תמיד יהיה אלים, מי ששקרן תמיד יהיה שקרן
מי שבוגד יוכל לבגוד גם בחברים שלו בעת הצורך ולא רק באשתו...
מה שאת מתארת נשמע כמו איזה ג'קיל והייד,
פערים משמעותיים מדי מלתאר מצב בריא, זה נשמע כמו split רציני
אני אותה אחת בכל מקום ומתנהגת בהתאם לאישיות שלי,
הגבולות שלי, הם איתי בכל מקום, והמודעות לעצמי, ולאיך אני מתנהגת ולמה,
החוזקות, החולשות
להכל יש מקום, אנחנו יצורים מורכבים
אבל יש סינכרון מסויים בין התפקודים, ומצב כזה כמו שאת מתארת,
נשמע לי חולה ..
ברור שלא ארשה לעצמי להתנהג למטופלים שלי כמו שאני עם חברים טובים שלי!
( שלפעמים אני צועקת עליהם אם הם ממש מרגיזים אותי..:) יש לי פתיל קצררר
אבל זה לא אומר שזה לא בתוכי, ושאם משפחה של חולה תרגיז או תפגע בצורה
מסויימת אולי השליטה שלי שם תהפוך מוגבלת ויסחוף אותי הרגש...ואמצא את עצמי צועקת
גם עליהם..
אולי, אבל אחת אני. אחת עם המון חלקים. וזה מה שטוב ויפה. ואמיתי.
והכי יפה זה מודעות גדולה. לחלקים האלו שבנו, שעושים אותנו למי שאנחנו. להכיר אותם.
ואגב, הפסיכולוגיה המודרנית (ואולי גם העתיקה..:)) כן מדברת על זה שיכולה להיות העדפה לילד מסויים
זה ככ ברור, ואפשר להבין את זה גם, יש לנו סוגי קשרים שונים
שכל אחד יושב על משהו אחר אצלנו ויוצר משהו אחר, מיוחד במינו , זה מורכב הדבר הזה,וזה יכול להיות
גם עם הילדים שלנו עצמנו!
כמו שהיא מצביעה על קנאה בין הורים לילדים, תת מודעת, או קנאה בין חברות טובות
או תחרותיות בין חברים, ועוד אי אלו מצבים רגשיים שקשה לנו להסתכל עליהם
אדם הוא נוף תבנית מולדתו. לטוב ולרע.
צריך רק ללמוד להסתכל.
אין קשר למאמינה או לא אלא בהצגת הדברים.
ברור שיש אנשים החיים עם מסיכות רק אין צורך בהכללות.
התכוונתי ליחס שווה וזהה לכל הילדים .
מבלי להעדיף אחד/ת מהם על פני משנהו או לשדר להם שאתה אוהב יותר את אחד מהם.
בסדר גמור.
מאמינה לך, שרוני.
האם אתה יכול להסכים עם הקביעה שלי והעמדה שלי בקשר לאחרים ?
(לא בקשר אליך.)
האם ראית את מה שתיארתי פה בזולתך וזיהית את הפער הזה שהצבעתי עליו ?
אוקי, את צודקת.
לא מכירה אותו באופן אישי .
מעולם לא נפגשנו/שוחחנו,
ואין לו מושג על קיומי בעולם הזה.
לפיכך,
אני אסייג את התרשמותי במלה "לכאורה" -
רשף לוי הוא איש משפחה למופת, לכאורה.
נראה לי שבילבלת משהו בתגובתך.
אני ואטיוד דיברנו על הדרך בה איך אנו מציגים את עצמנו לעולם ואת עונה לי על איך אני מתייחס לעולם שזה משהו אחר.
ברור שמול כל אדם, הורה, ילד או חבר, נוצרת אינטרקציה השונה זו מזו. אני מציג את עצמי כפי שאני מול כולם. אינני מתהדר מול זרים ואינני מתילד (מלשון להיות ילד) ליד הוריי.
אני מי שאני. כולם רואים אותו דבר, הפרשנות שלהם יכולה להיות שונה (תשאלי את העו"ד של גרושתי)
את מכירה אותו אישית? כי אם לא פגשת את רשף לוי ולא בילית איתו ועם משפחתו אז השיפוט שלך וכל התכונות שהעלית כאן אין להם שום משמעות
אם פגשת וזאת ההתרשמות שלך, זה ענין אחר לגמרי .
אפילו הנני מערוץ 2 מבלה עם המשפחות לפני שהיא מחליטה החלטות.
אז יש כאן לפחות שלושה מגיבים שחולקים עלי.
רחלה,שרוני ונפתלי.
זה מעניין.
מרגע לרגע אני נעשית יותר ויותר מסוקרנת למה.
שאלתם את עצמכם למה אתם כל כך מתנגדים ?
אולי בגלל הטאבו שהזכרתי ?
האם אני היחידה שנכנסת לבתים של אחרים
ומגלה את הפער הזה שעליו כתבתי ואותו תיארתי ?
נו באמת חן נראה לך שמישהו יגיד שלא מעניק לילד שלו יחס הוגן. ברור שלא זהה וברור שלא נתיחס באותו אופן לבני משפחה וחברים וקולגות לעבודה .
אבל זה לא בהכרח אומר שאנשים עוטים על פניהם בכל פעם מסיכה אחרת אנחנו בני אדם מורכבים לא רובוטים ואם אתה יותר נחמד למטופל מאשר לאמא שלך זה בגלל שהמטופל משלם לך ואמא שלך לא זה לא קשור למסיכות.
אני הכותבת, אלה העיניים שלי ששופטות פה,
ומן הסתם הן היחידות שקובעות ככה.
זה סובייקטיבי, כמובן.
את מוזמנת לחלוק עליי אם את יודעת דברים אחרים לגביו.
לפי השיפוט שלי בנוגע אליו הוא איש משפחה למופת.
רגיש,אוהב,חם, קשוב, נאמן,אמין,מעניק,נדיב, מסור,קשור באהבה עמוקה לילדיו ולאשתו.
זה מספיק בשבילך בתור הגדרה ?
:-)
(כי אם לא אני יכולה להוסיף עוד)
אלה הקריטריונים שלי, בכל אופן.
למדתי לדעת שאם את כותבת משהו אז כנראה שיש בזה משהו.
מסקרן אותי למה בחרת דווקא בנתיב המסויים הזה ולא בנתיב ההפוך שהזכרת, במיוחד כאשר הרוח בפוסטים שלך היא בדרך כלל כל כך חיובית.
ושאלה; האם אין כאלה שהם/הן פשוט אותו דבר בשני העולמות?
גם אני . זה כמו שכותבים אנחנו הישראלים כאילו כולנו מיקשה אחת. תודה לאל - לא
היוצר רשף לוי , איש משפחה למופת,
איך את יודעת שרשף לוי איש משפחה למופת ומה זה בכלל איש משפחה למופת יש קריטריונים ברורים לענין הזה?
זו לא בהכרח מסיכה.
זו מורכבות שקיימת בבני אדם.
אתה רוצה לומר שאתה מתנהג באופן זהה ומתייחס למשפחתך באותו האופן שאתה מתייחס לאנשים אחרים שפחות קרובים אליך ?
כמו למשל למטופל שלך או לאנשים שאתה עובד איתם ?
ולילדים שלך אתה מעניק יחס שווה, זהה והוגן ?
אטיוד מעלי הקדים אותי.
זה בדיוק מה שרציתי לכתוב.
איזו אומללות זו לחיות עם מסיכות
באיזה גוף אתה מציע שאתבטא,
אם אני מנסה להצביע על תופעה כללית חברתית
ולא עליך ספציפית ?
למה ?
רק משום שאתה מוציא את עצמך מהמשוואה הזו -
ואתה יחיד חריג שמעיד על הכלל (יחד עם עוד כמה שמרגישים כמוך) ?
?
סלח לי, נפתלי,
אבל אני מציעה שתבדוק עם עצמך בכנות
למה זה כל כך מפריע לך שהשתמשתי בלשון זו.
אתה נטפל לזוטות,
במקום להתייחס לנאמר
ולהביע דיעה או עמדה בנוגע לנושא שהעלתי פה.
הבנתי כבר.
אתה שונה.
אתה חד מימדי
ואין לך פנים רבים
בייחסים שלך עם הסובב אותך.
אשרייך.
זה באמת מזל גדול.
זכית.
ההצעה שלי להפעם היא שתכתבי דברים מסוג זה בגוף אחר.
לא בגוף ראשון רבים.
או במילים אחרות - דברי בשם עצמך, או בגוף שלישי.
לא בשמי.
כי אני ממש לא מרגיש ככה.
בביתי ובצאתי ואצל הוריי (ז"ל) אני אותו איש.
אני חושבת שאשתו של הספר שלך, משקיעה בעצמה בשביל אחרים ולא בשביל בעלה. יכול להיות שהם אפילו כבר לא שוכבים ! מה העניין ? שתזרוק אותו וזהו ! היא כנראה זקוקה לקור הנובע ממנו ! יש נשים שזקוקות לקרירות ואדישות ! (אני למשל)
ובקשר להעדפת ילד אחד על פני אחיו - הפסיכולוגיה המודרנית גורסת לפי מחקרים חדשים, שמומלץ מאד להעדיף ילד אחד, אבל בו בזמן יש לספר לו את זה ולהגיד לאח שלו, שהוא פחות רצוי במשפחה. הכנות כאן מאד חשובה !
בברכה - אלינוריגבי, רבנית ושוקי.
כן.
(ידעתי שתביני.)
תודה, מיא
}{